אין כמעט אנשים רעים. יש אנשים שרע להם. אני אחת מהם, כבר לא מעט שנים. אתם בטוחים שאני אמא גרועה, וגם בתור אדם - אין בכלל מה לדבר. אין אישיות. הכל מחוק מבחינתכם. אני רק האישה ההיא, שמסתובבת ברחוב.
לפני שלוש שנים פנתה אלי אחת הנשים, ואיימה עלי שתיקח את ילדי. כאילו מתוך טוב לב אמרה, ודאגה לשלומו, אך באמת - רק מקנאה. שכן היא ערירית, ובידי אין דבר לעשות כדי להתנגד לה.
יום אחד היא תיקח אותו. נשבעה באלוהים שלה, שעומד בכניסה לסלון.
ואני יודעת שהיא תקיים,
אבל לא יודעת מתי.
היום גם לה קשה, קשה לכולם.
רבים הצטרפו אלי, אל הרחוב. אבל עדיין אני הבודדה והמרוחקת. לפחות יש משהו שעדיין מלכד אותם. גם אם הוא רק השנאה המשותפת אלי ולשכמותי.
קשה לה. היא לא צריכה עוד פה להאכיל. קשה מספיק גם לדאוג רק לשל עצמה.
כל השורשים שהיו למאכל כבר נאכלו,
והעיר שלי מתייבשת. מתביישת.
ולאט לאט קוברת את עצמה.
*****
עומדת לבדי בחושך. מפחדת לעבור לצידו השני של הרחוב. לו היו בגופי מים, גם אז כבר היו עיני יבשות מדמעות.
היא לקחה אותו. אז, כשאמרה, לא הבנתי לאיזו מטרה. לא בטוחה שהיא עצמה ידעה. אך נראה שבזמן האחרון בסתר הלב כבר ידעתי. וידעתי שהיא לא שכחה את שבועתה, ושהיא תיקח.
ובעומק ליבי, כנראה, גם ידעתי לאיזו מטרה.
פסעתי אט.
ליבי, לב של אם, לא יכול היה שלא להמשיך קדימה, ובו זמנית משך בעוצמה לאחור.
אך לא יכולתי.
לא -...
אילמת. ואין בי מילים לתאר.
ולא אנסה.
כורעת על ברכי, ואין מנחם.
שוב הבטתי בבני.
במה שנותר.
גופו - צורה לא צורה.
השמש עולה כבר,
וברגע הזה
ידעתי שאין, ולא יהיה בנו כח.
לא נותרה תקווה.
*****
לא קוברים מתים בתוך ירושלים.
אסור לפגוע בטהרתה.
אך העיר הזו כבר מתה
דבר לא נותר מיופיה.
אה, כל הדם שנשפך ברחובות, נמסר לעופות השמים.
אין כבר אף בדל של טוהר בעיר הזאת, אז מדוע לתת לזלזל בבניה?!
כואבת נשאתי את בני. את מה שנותר. בלילה.
כריתי לו בור. חפצה להסתיר מעשי בגופי, אך כחשתי, ואיני יכולה. מייחלת שהחושך יכסה.
"עצרי!" נשמעת קריאה
כל כך הרבה הכאב מסביבו, והוא מניף את חרבו על אישה.
הרמתי את עיני, ונותרתי מאובנת למקומי.
דודי הוא.
דודי שהניף עלי את חרבו, וזיהני, ולא הורידה.
"מאכל לעוף השמים תהיי", החרב קרבה אל גרוני באוושה.
רוח שוקטת עברה בשדות, זהרו השמים מעל.
ממילא אמות, יום יותר - יום פחות, אין זה אכפת לי בכלל.
אבל לתת את בשרי למאכל העופות?
"חכה", ביקשתי.
קיבלתי דבר אחרון.
"לו תתנני מאכל, ולו לבניך, והוספתם לחיות עד יבוא עוד מזון -..."
"תודה לך", קטע. מילותיו ככבוד אחרון.
ואם על בנים תאסף ברחובות,
והשמש רואה וידום.
תגובהתגובות