ישראל הוא נשמתה
וכֹּחה, וזיו פניה.
אך בניה שואלים
איה ביתם.
שועלים הילכו בו,
והיא תכס עיניה,
ותבוש על שראו בה
מענם.
עומדת ושותקת,
וזועקת שימו לב.
כי נמכרנו החרשתי,
אך המלך עוד כואב.
ואין נזק הצר
שווה כנזק המלך,
ומדוע כך הופקרתי
בידי שרי הפלך.
ואני, בקטנותי,
נאלמתי דומייה.
החשיתי מטוב
וכאבי נעכר.
חם ליבי בקרבי,
בהגיגי תבער אש.
ולא נותר לי,
רק לומר לה,
שתקווה עוד יש.
יש תקווה לאחריתך,
מאת ריבון עולם.
הנה שבים, ארצי, בנייך לגבולם.
תגובהתגובות