אני יושב לי לבדי
ומתבונן בשמיים הקודרים
כמו מבקש רמז - תקווה
לימים יותר טובים.
מסביבי המולה -
צעקות ובכיות,
ילדים חפים מפשע
חוטפים מכות.
הדמעות זולגות על פני
וראשי מסתחרר
לרגע נדמה לי שהפסדנו
זהו, כאן הכל ייגמר.
אך לפתע עייני נעצמות
ואני נזכר באחי הקטן
נוגע בי
בכפות ידיו העדינות.
ואני פשוט יודע
שיום אחד
יהיה ילד אחד
שיחלום בצבעים
ובשבילו שווה לי להמשיך לחיות
אפילו כאן,
בין הגוויות.
תגובהתגובות