אין אריות במדבר

מאת
matan
פורסם בתאריך כ"ח באייר תשע"ד, 28/05/2014

ב"ה

אין אריות במדבר. הרגנו את כולם, כי ככה אנחנו.
אין אריות במדבר, לא במדבר שלנו... המדבר שלנו היום זה אספלט.
אספלט שחור. מדבר לעצלנים, להולכי רגל, מדבר של טכנולוגיה, כי לא רק את האריות הרגנו, אלא גם את הנוף.
אבל המדבר האמיתי היחיד שלי לא השתנה... בעצם המדבר עצמו לא השתנה אף פעם- הוא רק נראה אחרת למי
ששכח איך להסתכל, למי שסלל את כביש כל כך רחוק אל תוך עצמו, 
שהוא התחיל להאמין שהוא טבעי, כמעט כמוהו.
אני הולך במדבר האמיתי שלי, והוא שלי, לכל אחד מאיתנו יש אותו, יש אנשים עם מדבריות פורחים כמעט...
ואני בסופו של דבר כמו גרגר חול, לפעמים אני תוהה, אם אני אבק ברוח או שנתקעתי...
הולך בבדידות אין סופית אל מטרה לא ידועה... יש לי מצפן, משוכלל כזה, מדעי, שמראה לי איפה הצפון. אני חושב שזו
המטרה.

אוויר לא מוליך חשמל טוב, בטח לא כשהוא יבש... אבל הוא יכול להוליך, השאלה היא בעוצמת הזרם...
זה היה די קשה למצוא מה יגרום לזה לקרות, היו מספיק דברים שניסיתי, אבל הם לא ממש יצרו את האפקט הרצוי,
הדברים לא קרו ואם הם היו קרובים לזה אז בפעם הבאה הם כבר התרחקו.

עד שזה פשוט קרה- 
עמדתי על אחד מאותם סלעים חסרי צבע, שנראים כמו כל השאר כאן, אבל טיפסתי ממש עד ללמעלה, הנוף היה עצום,
אבל כבר התרגלתי לנוף. 
וזה קרה, האוויר נקרע כמעט מעליי, דרכו זרם החשמל, החשמל שהאיר את המדבר שלי, כי
יש פעמים והמדבר שלנו חשוך מאוד וקשה לדעת איפה הדברים החשובים, אבל כשיש ברק, פתאום הכול כל-כך ברור.

הברק פגע בסלע, האור שלו הגיע מקצה היקום עד קצה היקום ולרגע אחד ראיתי.
משהו בי התרומם, קול עמוק, ולרגע אחד שאלתי את עצמי, אם גם האלקטרון מרגיש ככה, כשהוא מתחבר לזרם חשמלי, 
אם גם הוא מרגיש את העצבות הזאת שפתאום מהדהדת על שנים של סיבובים חסרי משמעות.

לרגע הייתי יותר מעצמי, וידעתי לאן אני הולך, המצפן השתגע, אבל זה קורה, יש לזה הסבר מדעי. ככה זה, כאילו שזה
שאני יודע למה הדברים מתרחשים אומר שאני מבין אותם, או שאני יכול לסמוך על המצפן. אז השארתי אותו שם, כי ראיתי לאן ללכת.

מצפן בודד על אבן מחושמלת...

פתאום כבר לא ידעתי. פתאום- הרגשתי, פתאום כל אבן ריגשה מחדש וכל כאב ניצת באש שלו, פתאום לכל דבר היה
טעם, אבל היו דברים שהעדפתי אפילו לא לטעום. נזכרתי שפעם ידעתי, 
שפעם הכול היה ככה, אבל החול שחק לא רק
את אבנים שמסביבי, אלא גם את הלב.

ואני כבר לא יודע, פגשתי כמה מעיינות, נאות מדבר, מים חיים, לא יודע אם מותר לצלול לתוך המעיינות האלו, לתוך
בריכות ירוקות בהירות, שהשמיים משתקפים בהן, לתוך בארות חומות. 
כמה הייתי נותן כדי לגעת במרחבי החול הלבן,
כמה כמיהה התגלתה בי למדבר הזה... 
אך אם אין זה נווה המדבר שלי? כי איך אדע, וכי אם ריגש אותי רק צל חולף, רק אדמומית שקיעה בודדה.

כי כמה אני אל מים חיים, אל מידת החן והחסד שבהם, ואין לי רצון להמשיך ללכת, אל נאות מדבר אחרים.

וכבר אין אריות במדבר, רק לבי ששואג ככפיר אריות אל השמיים ברעב שלא ללחם ובצמא שלא למים. 
כי אם לשמוע שוב את אותו קול עמוק כשהאוויר נקרע.

תגובהתגובות