לפעמים
שוכבת לרוחב המיטה,
רגליי מטרונום טרוף ואינסופי על הקיר,
אני חושבת על חברוּת,
על דבק פיסות החיים
כזה הצורף בסיגי כסף, זהב, צחוק ודמע
מרחב של זה במרחבו של אחר
דבק כזה
פלאי,
עמוס סתירות עצמיות אך נחשק לעיתים עד איבוד עצמיות.
שמא מלקט הוא חיים אל חיים מפה ומשם
לשטיח אנושות?
מותיר כל חוט על מתכונתו הראשונית,
מניח אלפי אלפים של צבעים אל מרבד התקשורת?
אני מחשבת לי זכרונות.
מכווצת רגליי חזרה בריכוז
מתקפלת תחת שמיכה.
סופרת אלפי תנודות זעירות,
שלי בעקבות שלה. שלו בעקבות שלך.
שינויי צבע, התפתלות, התעבות,
פרימה ואריגה סבלנית מחודשת.
אני יודעת
אין זה מרבד ובו שלי ושלך,
כחול ולצידו צהוב.
חברות היא מרחב נוסף
ירוק, משופע, רחב ידיים
פיסה אחת שהיא לגמרי שנינו
מרחב
שלישי.
תגובהתגובות