אתה.
סתם ביום שישי מהביל אחד.
האמת? רציתי לישון בנסיעה הזו, מתה מעייפות. לא יכלתי.
באוטובוס, ביציאה, בינות לבנייני הסודאנים מביטה בנוף המקיף את התחנה המרכזית,
הגיעה לפתחי בקשה קטנה לשיחה דחופה.
הושטתי את הפלאפון . בשמחה, למה לא, מה אכפת לי?
לא שיערתי בנפשי מבטיחה לך.
בצד השני לא היה מענה, שאלת אם אפשר להתקשר שוב במהלך הנסיעה.
הסכמתי. ישבת לפניי במושב ופתאום הסתובבת בבת אחת.
"תגידי, יש לך חבר?" "לא" ובעיניי מבט חושש. "גם לא רוצה עכשיו"
"למה"? "חבל.." ענית, "הייתי רוצה שתיהי חברה שלי"
שאלת אותי מתי תהיה לך אישה, נמאס לך.
אז סיפרתי לך על הקול הזה שיצא 40 יום לפני שנולדת והכריז מי המיועדת.
השפלת מבט והפטרת חרישית, "נדמה לי שהקול הזה דילג עליי".
בחוץ הסברתי בבטחון יחסי ובפנים התחננתי שתאמין,
"הקול הזה לא מדלג על אף אחד, אפחד".
סיפרת לי שפעם היו לך הרבה חברות.
הן עזבו. בזמן האחרון התדרדרת. אתה עצוב. ואין לך כח לחיות.
שאלתי מה שמך. הושטת יד רועדת. "ערן, נעים מאד".
חייכתי."שומרת נגיעה".
-"אל תפחדי שהיד מלוכלכת.. רק נכנס לי אבק לציפורניים.."
"לא זה באמת לא אישי", השבתי בצחוק. "זה ככה עם כולם".
באמת רק חסר לי שתיעלב עכשיו.
שאלתי אותך "תגיד, מי זה ערן?" פתחת עיניים משתאות.
-"ערן?" "ערן זה ילד שובב, עושה הרבה בעיות.." אמרת בחיוך שובב.
-"מי זה ערן באמת, אבל?" לא הרפיתי.
חשבת רגעים ארוכים תוך כדי בהייה בנקודה באופק.
"בסה"כ..... -- ילד חמוד".
-"אבל תגיד לי מי זה ערן ממה הוא מורכב" חפרתי אין ספק.
"ערן זה אני" אמרת בגאווה. אז רציתי שתראה משהו.
הוצאתי מהתיק דף מקומט ישן מפעם. הצבעתי לך בנקודה בדף.
"תקרא!" אז קראת - "אלוהיי, נשמה שנתת בי טהורה"
ואלוהים, קיוויתי שתזכור.........
"אני נשמה טהורה?" שאלת..
כן. למרות שאנלא בדיוק מבינה מה זה אומר, אמרתי.
אמרתי את כל הקלישאות שידעתי, רציתי להוכיח לך אחרת.
ידעתי שעכשיו אני נותנת לך את הלב שלי, רק שום דבר לא הכין אותי להרגשה הזו.
פשוט הזדהיתי איתך.
פשוט הייתי איתך שם.
פתאום לא הפריע לי כלום.רק עיניך הגדולות המשתאות הביטו בי.
נשקף מהן טוּב ענקי שמתובל בפחד. פחד עמוק כזה. קיומי כזה.
הן כעין חיפשו מקום בעולם. שקט. להיות שם הילד שאתה חולם להיות.
רציתי לצעוק לתוך עיניך- הטהורה הזו ? היא האישה שלך. התמידית. שמעת?
האישה הראשונה.
לפני כל הפרחות בהתבגרות, המשכילות בבחרות, או הנואשות בזקנה.
יש אחת. רק אחת. היא אוהבת אותך. לא חד פעמית. תמיד.
אחת. לא ממש רומנטית. אלא מזדהה.
תסלח לי שנאלמתי. נבלעו המילים. ורק המשכתי להביט לתוך האישונים הגדולים והחומים האלה.
האנשים מסביב נעצו מבטים. לא היה אכפת לי.
לא היה אכפת לי שבתוך הציפורניים הללו לא היה אבק, היה אפר. שיקרת.
לא היה אכפת לי שהשיניים הללו היו בתחילת ריקבון.
לא היה אכפת שלכל אורך הזרוע שלך היו סימנים של דקירות מחט.
לא היה אכפת לי שגופך היה כחוש בצורה מזעזעת.
לא היה אכפת לי שקיללת בלי להתפדח באוטובוס בקולי קולות את ההוא מהצד השני
וביקשת בצעקות שיגיד לאבא לקנות לך 4 קופסאות מוסטנג לפני שתיסגר המכולת.
לא היה אכפת לי שבטח חזרת בזה הרגע מעוד חווייה מרנינה בבור הביוב של מדינת ישראל.
אם הייתי יכולה הייתי נותנת לך חיבוק חזק חזק.
רציתי לצרוח לשמים ולומר לך שאני כאן איתך, תמיד, מחכה לך.
מחכה שתפשוט את התחפושת הזו ותצא אתה. מאושר. שיש לנו ברית. ממזמן.
ובכל מקום אני איתך. חפש אותי. גלה אותי. "את אישה טובה" הוא אמר לי.
"קח את הדף הזה", התחננתי. "תבטיח לי שתקרא אותו בכל בוקר כשאתה קם".
חייכתי.
מעולם לא חיכיתי לאביר על סוס לבן.
אבירים על סוסים לבנים לבטח לא יבינו מה לי ולזה.
עני שלי על חמור . מתי הוא יבין? רודפת אחריו כמו בלה של פינוקיו ומקווה שיקלוט יום אחד,
שיש מישהו למעלה שאוהב אותו, ושלח אותי ללכת אחריו לכל מקום, מכושפת.
נשבעתי שאלחם בהם כמו משוגעת, ערן, נשבעתי שתכיר אותי.
נשבעתי שיום אחד תעמוד בגו זקוף מולם, ותחייך,
ובעיניים גדולות גדולות, שמחות ובטוחות, תשלח מבט.
ותדע מישהו (בתוכך) אוהב אותך, אהבת עולם.
*מוקדש לע-רן באהבה.
תגובהתגובות