עמדתי על גג המוצב. שוב רק אני לבדי.
זה הוא יום אחרון בחברון. הציוד כבר מועמס, הפלוגה מקופלת ומוכנה לקלוט את מחליפינו בקו.
על הגג הזה לא שומעים דבר, אך רואים כל כך הרבה. העיר כולה נפרסת תחתיו. רוח ערב שקטה נגעה בי שעה שהתבוננתי במבנים העתיקים, צבועים בקרני שמש דועכים של כתום וורוד.
שאפתי את הטבק הבוער בחוזקה כמנסה לשוב את הנוף המרהיב אל תוכי. העשן הלבן התמוגג דרך נחיריי, יחד עם הרוח שנשאה אותו מערבה.
הגגות מולי אף הם לא נותרו יתומים. עליהם טיפסו ילדי ערבים צוהלים, מקפצים מעל הרחובות ללא חת ומטיסים עפיפונים אל השקיעה. חבלי העפיפונים היו כה מתוחים שנדמה ועוד רגע והיו לוקחים עמם את הזאטוטים לשמי מרום. ואולי בעצם, כך קיוו, הילדים. להתעופף גבוה, לברוח אל מחוץ לצפיפות הקסבאות והשווקים, החולי הקור והעוני. להגיע לארץ טובה יותר, אל חיים אחרים. ארץ שבה ילדים מתעופפים.
ואולי זה אני שרציתי לאחוז באחד מהם, העפיפונים. לאחוז ולא להרפות עד שזה ישא אותי אל מעל הצפיפות החונקת שסביבי ובתוכי. לאן ייקח אותי. הרחק מהמפקדים שאיתי,חבריי לנשק. הרחק מהחיילים שלי שאחריותי להם כאב על ילדיו. הרחק מעצמי ומהרעש הבלתי פוסק בראשי. הרחק . רטט מכיסי החזיר אותי לקרקע ובישר שמישהו מתקשר. על הצג הופיע המספר של החמ"ל. "כן?" אני עונה ברצינות, עיניי לרקיע שכבר כהו פניו. "נדקר חייל במערת המכפלה." מבשר לי החמ"ליסט. "מצבו לא ידוע. תעוף לשם"
תגובהתגובות