ראיתי עכשיו את הסרט על דוד חטואל וזה פשוט הציף את הכל.
הגעגוע צף ומילא את כולי. הגעגוע לאנשים, לחול, למים, לשקט, לצלילות, לתמימות לאמונה.
התמימות שבי שנשברה, האמונה הטבעית שהוצרכה להיבנות מחדש, אריח על גבי לבנה, להתחדד להזדכך
להתמרק ולחשוב שוב אם אני בכלל מוצאת בתוכי את הכוחות להגיע למקומות האלו...
הרצון מצד אחד להבין, לקבל ולדעת שזהו באמת רצון ה'.
ההרגשה כי כבר קברתי את התחושות האלו עמוק בפנים, ולהתוודע
איך כל פעם מחדש הגלדים נפתחים והפצע עודנו מדמם.
ההרגשה כי גם אם פיזית, זה לא היה הבית שלי, היה לי מקום בעולם.
היה לקודשא בריך הוא מקום בעולם.
מקום בו מגדלים את שמו, את האדמה, את היכולת לצמוח ולהצמיח, תרתי משמע.
הרצון הטהור להתחבר לשם, לקהילה, לאופי, לה' שבוער בלבבות.
והחורבן.
השבר שבתחילה דמה לריסוק. הפוסט טראומה של אחרי.
לתת לעצמי את הליגיטמציה ליפול, לכעוס, לכאוב להזדעזע.
להיות במקום של האין. לעכל אותו (כשאני מבינה מחדש כל פעם
עד כמה הוא עדיין לא סגור אצלי...)
היחס למדינה לצבא, לאנשים המנהלים אותה.
והכמיהה.
הכמיהה לגודל. לאמת.
לערכים שלא יזוזו לפי אמות המידה שבא לי.
ערכים של אמת מוחלטת. של טוהר. של תורה.
הכמיהה לחזור.
חזרה.
למי שהייתי פעם. ליכולת לראות את הכל פשוט.
לא לחשוב על כל דבר. לא לברר.
לחיות באמת פשוטה. טבעית. זורמת. מתוכי.
להתחבר למעיין הנשמה שנובע בי.
והבנייה.
של מסלול חיים חדש. נתיב של חיפוש. מציאה.
רצון לקרבה.
ההבנה כי מה שהיה התאים למציאות של אז.
לאומה של אז. לנערה של אז.
ועכשיו יש צורך בבניית כלים גדולים יותר.
כי האומה חווה ניסיונות גדולים יותר.
והשלווה.
הידיעה הברורה כי צמחתי מאז.
כי נבטנו כולנו ביחד. נעקרנו והשתרשנו מחדש.
גדענו פיסת חיים, ונותר געגוע.
קיבלנו דור תועה ותמוה.
דור של גאולה. חושך ואור בערבוביה.
מסימן שאלה, נותרנו עם קריאה.
קריאה להתעצם, להאמין ולקוות,
לחיזיון של גאולה, למחיית דמעות.
לבניין של קבע, לאור של יקרות,
לעבודת קורבנות.
לדבר ש"כוננו ידך" ולא לכוננות,
"לעדי עד ימלוך".
למלך עליון.
תגובהתגובות