לפעמים אני לוחש
בקשה נוראה -
להחריב את היום
שלי.
לכתוש את היומיומיות
עד דק
שאוכל לנשוף מעליי
נסורת של שיגרה
רסיסים של גבול.
להעמיד את עולמי
על רגל
לחוג חוגה
שתיכלא אותי בתפילותיי.
לזעוק בלחישה
ללילה
שיגולל את האור
יעביר את היום.
ויהי השמש באה
ובשארית אורה
חושפת
תפר בין שמשי
שמנסה לקשור פצע מגליד.
תווך שלא יום ולא לילה
רגע חמקמק של התפעלות אמביוולנטית
מהיופי שבכלייתו של יום
מההדר שבשקיעת הקיים.
קצוות שנמתחים
מאפשרים ניגון
תווים של טירוף
הלל
על יום שהולך ונעלם הולך ונעדר.
ועלטה היה
והנה אימה חשכה גדולה
תנור, עשן, לפיד
אש
והגיבור שבי בוכה
והמהפכן מתגעגע לקרקע
מתכווץ בחלל התוהו.
לפתע
אני פורץ ומתרוצץ
בבהלה מחפש לאחוז במשהו
חי.
מפלש סמטאות דרכי
וביגיעה מוצא לב
שמדבר אליי בפעימות
שמגלה לי סוד
על ברית
על העדר שקודם
להוויה.
תגובהתגובות