בס"ד לק"י

ההגדה, כפי הנראה, נערכה. העורך, מן הסתם סידר אותה עפ"י סדר מסויים. ננסה קצת, בס"ד, לבחון את הסדר של המגיד.

המשנה במסכת פסחים (פרק י') אומרת: "מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה... ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה".

בגמ' יש מחלוקת בין רב לשמואל מהי הגנות, ולהלכה אנו נוהגים כדעת שניהם (גם "מתחלה עובדי עבודת גילולים היו אבותינו", וגם "עבדים היינו"). וכמו שנכתב במשנה, כך גם בהגדה, יש גנות ומיד לאחריה שבח (לאחר "עבדים היינו"- "ויוציאנו ה' אלוקינו...", ולאחר "מתחלה..."- "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו"). לאחר הגנות והשבח הראשונים, המסתיימים במילים: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", מובא בהגדה מעשה חכמי ישראל שישבו בב"ב אצל ר"ע, ומלמד אותנו עד כמה אפשר להרבות בסיפור יציאת מצרים, ואפילו לחכמים שבכגון אלו, שכל התורה פרושה לפניהם. ועל כך אנו משבחים את ה' ואומרים: "ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא"- תורה כ"כ גדולה, וכ"כ יקרה, ולנו הוא נתן אותה.

לאחר מכן, עושה בעל ההגדה סוגריים קטנות, ומראה לנו, הלכה למעשה, את קיום דברי המשנה: "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו". ומוסיף ומגלה לנו בעל ההגדה, שלא רק עפ"י הדעת השיכלית, רמת הIQ של הבן, מלמדים אותו, אלא גם עפ"י הקשב והרצון שלו ללמוד מלמדים אותו, שכּן כנגד ארבעה בנים דברה התורה, לכ"א יש את מקומו שלו, את האות שלו בתורה, ואותה צריך ללמדו. ליל הסדר הוא לא זמן רק של חכמים, כחכמי ישראל שהסבו בב"ב, ליל הסדר הא לילה של כל עמ"י, כל דכפין (=רעב) לתורה, יתי ויכול...

את הקטע על ארבעת הבנים מסיים הציווי האומר שמצוות הסיפור היא דווקא ביום הזה, בשעה שהמצות והמרורים לפניך, מדוע? שנאמר: "בעבור זה... בצאתי ממצרים", בעבור המצוות, בעבור המצה והמרור שאני אוכל בשביל ה', הוא הוציא אותי ממצרים. דבר זה מביא אותי להמשיך לספר את הסיפור של יציאת מצרים, שהוא מצווה בלילה הזה. ומכיוון שסיפור יציאת מצרים התחיל בגנות וסיים בשבח, אנו מיד ממשיכים לגנות-שבח הבאים. וכאן יש משהו מוזר. בהגדה כתוב כך: "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", גנות, "ועכשו קרבנו המקום לעבודתו", שבח, "שנאמר ויאמר יהושע...". כשקוראים את הפסוק, לא מבינים מה הקשר בינו לבין "קרבנו המקום לעבודתו", לא כתובה שם נתינת התורה! כל שנכתב שם הוא תולדות אברהם, שאבותיו עבדו ע"ז (הגנות), שהובטח לו לרשת את הארץ, המשך ההבטחה ליצחק וליעקב, ויעקב יורד לארץ מצרים. איפה כאן הקירבה לעבודתו???

בתחילה חשבתי שמתעסקים בירידה ואז בעלייה, ולאחר כל זאת יש נתינת התורה, אבל ההגדה מפסיקה ב"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", הזוהי תורה?!

מיד לאחר ה"והיא שעמדה", מספרת ההגדה בפרוטרוט את סיפור ירידת אבותינו למצרים, ויציאתם משם. כל זאת עד... עד לפיוט "דיינו", שם מה נאמר? "אלו נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני דיינו". לענ"ד, ברור כי לכך התכוון בעל ההגדה, שכן מדוע נקט לשון קירבה דווקא אל הר סיני?, שהיה כותב "הביאנו לפני הר סיני" וכדו', מדוע דווקא קרבנו? בעל ההגדה נקט לשון זו משום שזוהי הקירבה שקרבנו עתה המקום, אשר לאחריה באים נתינת התורה, כניסה לא"י, ובניית בית הבחירה (יובב"א), שנבנה "לכפר על כל עונותינו". כל החלק שמהקירבה להר סיני והלאה, הוא בעצם פירוט של האמירה "ועכשו קרבנו המקום לעבודתו" (אגב, לשון דומה בכינוי הקב"ה קיימת גם בתחילת דיינו: "כמה מעלות טובות למקום עלינו"). ובזה גם מוסבר מדוע נקט בעל ההגדה לשון "ועכשו" דווקא, שכן גם עכשו הקב"ה עוסק בלקרב אותנו אליו, בהבאתנו לארץ, ובב"א, גם בבניית המקדש, שגם היא לשם כפרה, כלומר הִטהרות שבזכותה נוכל להתקרב עוד יותר לבורא ית' שמו.

כמה מעלות טובות למקום עלינו...

וכמו שאמרנו לעיל, שאת הסיפור של יציאת מצרים מספרים על המצה והמרור, בהקשר של המצוות, שה' ציוונו לעשות, ובעבורן הוא הוציאנו ממצרים, אז לאחר שספרנו את סיפור יציאת מצרים, נעבור למצוות: "רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו...", ואכן כך גם הוא הסדר במשנה- לאחר שסיימנו לדרוש סיפור יציאת מצרים מ"ארמי אובד אבי" (חלק מארמי אובד אבי, ופסוק מיציאת מצריים), אנו ממשיכים הלאה למצוות, ומשנתו של ר"ג, היא הבאה בתור.

לאחר שהסברנו לילדים (ולנו) את המצוות שקבלנו, ואת הטעמים להם ("על שום מה..."), אנו רואים שזה לא עניין ישן, של אבותינו שחיו במצרים ושוכבים בקבריהם עדן זה מכבר, אלא זה עניין של ימינו אנו. דבר זה מודגש בפער שבין המשנה להגדה. במשנה נכתב כך: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", וההגדה מוסיפה ואומרת: "לא את אבותינו בלבד גאל הקדוש ברוך הוא אלא אף אותנו גאל עמהם שנאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו", הפסוק האחרון, "ואותנו...", מופיע בחומש דברים, פרק ו', פס' כ"ג. לפניו עוסקת התורה ביציאת מצרים בראי הדורות הבאים ("כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים... עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה"). בעצם, התורה שם אומרת, שאם הבן לא יבין מדוע הוא עושה את כל ה"משחקים" הללו, בעוד חברו הגוי יכול לשחק באמת, אז נסביר לו שכך היה פעם. ואז הוא עלול לשאול: "ומה זה משנה לי היום, לאחר שלושת אלפים שנה?", ואז עונים לו מדוע זה רלוונטי ואקטואלי: "ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו..."- אנו עונים לו, שסיפור יציאת מצרים עוד לא נגמר, אנחנו עדיין בתוכו וחלק ממנו, ה' הוציא אותנו, אך עדיין לא סיים באמת להביא אותנו (ובדורות שכן היו בא"י וביה"מ היה קיים- עצם זה שאנחנו בא"י זה עצמו חלק מיציאת מצריים, זה ה"והבאתי" של היציאה, הסוף הוא חלק מההתחלה), זה עדיין מתרחש ברגע זה ממש, ולכן גם: "ויצונו ה'..." (הפסוק הבא) הוא רלוונטי להיום, ואותו אנו ממשיכים לעשות כי הוא מושפע מההוצאה, כי ההוצאה היא היא ההבאה, והיא היא שמירת המצוות. ובדיוק בגלל זה, בפסוק שלאחר מכן נקטה התורה לשון "צדקה", שהרי עשיית המצוות איננה רק חובה שה' ציווה אותנו, היא גם צדק מוסרי ואמיתי, שה' הוציא אותנו על דעת זה שאנו שומרים מצוותיו ומקיימים רצונו, ולקיים המצוות זה פשוט קיום ההסכם שחתמנו עליו.

ויהי רצון שנזכה להיות הוגנים באמת!