בס"ד לק"י
בתפילת מוסף של חג, אנו מדברים על עליית הרגל, שלוש פעמים בשנה, ואומרים שאז מביא כ"א את כל קרבנותיו שהתחייב בהם מאז הרגל הקודם: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך".
וצריך בירור מדוע האריכו כ"כ, שכן היה מספיק לכתוב: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך", מדוע אם כן נאמר: "אשר נתן לך"? הרי אני מבין לבד את ברכת ה' אני מקבל!
אלא שלימדו אותנו כאן יסוד גדול. התורה חששה שכשנעלה לרגל, במקום להתעסק, כפי שבאמת נכון לעשות, בקורבנות שאנו מביאים, נתחיל לפזול לצדדים ולנסות להשוות בין הקורבנות שלנו לקורבנות של חברינו. באה התורה ולימדה אותנו דבר גדול- יכול להיות שיבוא אדם עם מאה פרים, וחברו יבוא עם פר אחד בלבד, ובכ"ז השני יעשה יותר נחת רוח לה' ית', כיצד? הראשון הוא עשיר גדול, ובשבילו מאה פרים זה כמו חולצה של עשרים שקל. ואילו השני, לעומתו, הוא עני מרוד, אשר בשבילו פר אחד זה שכר של שנתיים עבודה. נמצא שביחס לעצמו הביא העני הרבה יותר. וזה בדיוק מה שאומר הפסוק: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך", כ"א מביא, ביחס לברכה שהוא קיבל מה'.
היסוד הזה, איננו נכון רק לגבי הבאת הקורבנות ברגל, הוא נכון גם לכל רגע ורגע מחיינו. יכול להיות שיהי אדם צדיק וחכם ובעל מידות וכו' וכו', ואנו נסתכל עליו ונקנא, ונאמר: "מדוע הוא זכה לכל זה? הוא חכם... ה' הוליד אותו ככה, ורק אנחנו נולדנו כאלה רשעים", או: "אוף, הוא הצליח לעבוד על מידותיו כ"כ הרבה, ואני כאן כ"כ למטה, לא התקדמתי כלום". אומרת לנו התורה, לא בכך נמדדים הדברים! ההסתכלות הנכונה והאמיתית על המציאות היא לא דרך: "איש כמתנת ידו", אלא דרך: "כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך".
בהפטרה של שבת הגדול קראנו בספר מלאכי פרק ג', שם נאמר: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו" (תבדקו אותי, יכול להיות שהציטוט איננו מדויק), שואל על כך בעל התניא, באחד מהפרקים הראשונים של ספרו (בערך פרק י', אולי קצת אח"כ), מדוע כפילות הלשון? מדוע נאמר פעם אחת: "בין צדיק לרשע", ועוד פעם: "בין עובד אלהים לאש לא עבדו"? ומסביר האדמו"ר הזקן, שיש כאן שני מישורים שונים, האחד- סך המעשים, הבודק מי צדיק יותר ומי רשע יותר. והשני- מי עבד את ה' ומי לא. ומה השוני ביניהם? יכול להיות שיהיה אדם שהוא צדיק גמור, אך הוא נולד כך ולא טרח בשביל זה כלום, אדם כזה, אומר בעל התניא, הוא לא בגדר "עובד אלהים", הוא לא עבד בשביל זה, הוא לא טרח, אילו הוא היה בגדר של "עובד אלהים", הוא היה צריך להיות עכשיו סופר-צדיק. ויכול להיות גם אדם שהוא הרבה פחות צדיק, שהוא צריך לתקן הרבה הרבה, את מידותיו, את מעשיו, מצוותיו, התמדתו בתורה, ועוד כהנה וכהנה, אך הוא רצוי יותר לפני ה', שכן הוא בכלל: "עובד אלהים", הוא מתאמץ בשביל זה, הוא טורח, הוא קם ונופל, שבע ושמונה ותשע פעמים, אך לא מתייאש. בכל פעם הוא מצטער על זה, וכל צער כזה, שהוא מצטער על המצוות (כמובן כשהוא במינן מתאים, שלא מפילו לעצבות), הוא נחת רוח גדול בשביל ה', ולא סתם נאמר בגמרא שכל במצטער על עבירה שעשה מוחלין לו כל עוונותיו, מדוע? מכיוון שהוא עובד אלהים, מכיוון שהוא רוצה את ה', אז ה' עוזר לו, "הבא ליטהר מסייעין בידו".
זהו בדיוק אותו היחס שמלמד אותנו הפסוק הקודם: "איש כמתנת ידו", זה בדיוק "בין צדיק לרשע", ו"כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך", מקביל ל"בין עובד אלהים לאשר לא עבדו".
זוהי ההסתכלות היחסית האמיתית והמדויקת, לא היכן השני נמצא, אלא היכן אני ביחס לתפקידי. זה ממש לא נכון, וזוהי פשוט הסתכלות של שקר, להשוות ביני לבין האחר במידת ההתמדה בתורה ובמצוות ובמידות, כי לא זהו העניין. לכל אחד יש תפקיד שלו הוא נועד, ולשם כך הוא קיבל כוחות מסויימים ומתאימים, ותכונות שונות מחברו, ע"מ שהוא יוכל לבצע את התפקיד, את רצון ה'. היחס הנכון להסתכלות הוא ביחס לתפקיד, היכן אני נמצא ביחס לתפקידי? האם אני מקיים אותו?
דבר זה מוביל אותנו מיד להבנה שאין בכלל מה להשוות ביננו לבין האחר, אף לעניין היחס לתפקיד, שכן מהו התפקיד שלי אני בקושי יודע, אז אני יודע מהו התפקיד של החבר שלי? אני יודע היכן הוא נמצא ביחס אליו? יכול להיות שבזה שהוא יושב כל היום במטבח ומבשל לילדים שלו אוכל (כשאישתו עובדת), ואני לעומתו, יושב כל היום בביה"מ ולומד, הוא עושה לקב"ה נחת גדולה הרבה יותר ממני, שכן הוא עושה מה שתפקידו לעשות, ועוד מוסיף על כך וקובע לעצמו עיתים לתורה, ואילו אני הייתי צריך לישון ארבע שעות בלילה וללמוד גם אז, במקום השש שעות שאני ישן עכשיו.
בקיצור- אין למה להשוות בכלל בין החבר לביני, כל אדם צריך להסתכל על עצמו ומטרתו, ולהתקדם במסלול הזה עוד ועוד כפי יכולתו. לכל אחד תפקיד שונה, וממילא אין הדבר נמדד בכמות התורה/המצוות/המידות הטובות שלי ושל חברי, אלא ב"עד כמה אני עושה את רצון ה', עד כמה אני ממלא את הציפיות שלו ממני".
יהי רצון שנצליח להסתכל ביחס הנכון והמתאים על המציאות, ומתוך כך לקיים את תפקידנו כראוי וכנדרש מאיתנו בשלמות, אמן!
תגובהתגובות