השבת יקראו בתורה בבתי הכנסת את פרשת השבוע 'תצווה'.
פרשת 'תצווה' היא המשכה של פרשת תרומה העוסקת בציווי להכין את המשכן ואת כליו, כשפרשה זו עוסקת בעובדי המשכן שהם הכהנים, בבגדי העבודה, בגדי הקודש אשר לבשו במקדש, ובמשיחתם לכהנים. הכהן ההדיוט (הפשוט) היה לובש ארבעה בגדים שהם: כתונת, מכנסים, מצנפת ואבנט, והכהן הגדול הוסיף עליו עוד ארבעה בגדים שהם: חושן ואפוד ומעיל וציץ. הציץ היה על מצחו של הכהן הגדול ובו היה שם ד' שיזכור הכהן הגדול שליח העם בעבודת המקדש את בוראו תמיד. ובחושן היו שמות של שבטי ישראל, כדי שהכהן הגדול בעבודתו יזכיר את בני ישראל לפני ד'.
מפרשה זו, לומדים אנו שגם הבגדים וההופעה החיצונית חשובה לעבודת ד'. לא רק התוכן הפנימי. בגדי הכהנים היו יפים ומפוארים כדי שעבודת המקדש תיעשה בצורה המפוארת ביותר. בבגדיהם הם ייצגו את האומה הישראלית, ואת העולם כולו בעבודת המקדש. בגדים אלו היו קדושים ובעצם לבישתם היו מהווים כפרה על עם ישראל.
בשבת זו יקראו במפטיר את פרשת 'זכור את אשר עשה לך עמלק' המופיעה בסוף פרשת כי תצא בספר דברים. ובה מזהירה התורה על מצוות מחיית עמלק. כיוון שלרוב הדעות שמיעת פרשת זכור היא מצווה מהתורה, גם הנשים נוהגות לשמוע אותה, ובמקומות רבים עושים קריאה מיוחדת לנשים אחרי התפילה.
שבת זכור קודמת תמיד בכל שנה לחג הפורים. שכן המן היה מזרעו של עמלק ועם ישראל ניצל מגזירתו ותלו אותו ואת בניו על העץ, וכל המצב התהפך לטובה. ורמז יש בהקדמת פרשת זכור לחג הפורים להורות שלפני שמגיעים למדרגה שהכל נהיה טוב, והכל מתהפך לטובה, חייבים למחות את הרוע מהעולם, למחות את עמלק, וכשהרוע סר, הכל הופך להיות טוב. ומתוך מחיית עמלק מגיעים לשמחה השלמה של תיקון העולם המסומלת בחג הפורים.