השבת יקראו בתורה בבתי הכנסת את פרשת השבוע 'אחרי מות'.
פרשת 'אחרי מות' עוסקת בתחילתה במצוות המוטלות על הכהן הגדול ביום הכיפורים, להקריב קרבנות ולהזות מהדם בקודש הקודשים ולכפר על בני ישראל, בתחילת הפרשה מוזכר מותם של בני אהרן יחד עם הציווי 'ואל יבוא בכל עת אל הקודש'. ומכאן יש הלומדים שחטאם של נדב ואביהוא היה שנכנסו לקודש הקודשים ללא רשות. ואכן אין רשות להתקרב אל הבורא אלא לפי מה שהוא ציווה שנתקרב אליו ונעבוד אותו, ולא לעבור יותר ממה שמותר. וגם לכהן הגדול הותר רק פעם אחת בשנה להיכנס למקום הקדוש ביותר בעולם שהוא קודש הקודשים בבית המקדש בו שכן ארון הברית.
בהמשך הפרשה, התורה מלמדת על חשיבות הקרבת הקרבנות דווקא בבית המקדש והאיסור להקריב קרבנות מחוץ למקדש. וכן על איסור אכילת הדם, וכפי פירוש הרמב"ן שלא ראוי לבעל הנפש שיאכל את הנפש, שכן הדם הוא החיים ומהווה את נפש הבהמה ואין ראוי לאדם לאוכלו.
בסופה של הפרשה התורה מזהירה את בני ישראל שלא יהיו כעמי כנען ולא כמעשי ארץ מצרים, שאם לא יתנהגו בהתאם למהותם ותכונתם כעם קדוש, יגלו מן הארץ. התורה מרחיבה ומפרטת את איסורי העריות, ואכן אחד הדברים שבהם עם ישראל נבדל ונתקדש מכל העמים הוא בעניין קדושת המשפחה והשמירה מאיסור עריות. ועל ידי שעם ישראל שומר את עצמו בהתאם למדרגתו האלקית הקדושה, על ידי כך הוא זוכה לארץ ישראל שהיא ארץ הסגולה והקדושה.
השבת היא 'שבת הגדול' השבת שלפני חג הפסח, וכמה טעמים יש לכך שנקראת 'שבת הגדול' גם משום שבשבת זו דורש הגדול שבקהילה (רבני הערים היישוביםו ובתי הכנסת), בענייני חג הפסח בהלכה ובאגדה, ומכין את העם לקראת החג. פעמיים בשנה נהוג עניין זה של דרשה בבתי הכנסת שאליה כל הקהל מתקבץ, בשבת של עשרת ימי תשובה, 'שבת שובה' שמקדימה את יום הכיפורים ושבת הגדול שמקדימה את חג הפסח.
וכן נקראת שבת זו 'שבת הגדול' על שם הנס שהיה בה בימי יציאת מצרים, שלקחו בני ישראל בשבת זו את השה והעמידו אותו סמוך לפתחיהם כהכנה לקרבן הפסח, והרי השה הוא אליל עבור המצרים, ואף על פי כן ראו זאת המצרים ולא עשו דבר.
וכן נקראת השבת 'שבת הגדול' שהרי היא מקדימה את היום הגדול יום הגאולה, שנאמר 'הנני שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".