השבת יקראו בתורה בבתי הכנסת את פרשת השבוע 'אמור'.
פרשת 'אמור' עוסקת בתחילתה בדיני הכהנים, שנבחרו להיות עובדי ה' במקדש ומשום מעלתם היתירה נצטוו במצוות מיוחדות כמו לא להיטמא למתים, ולא להיכנס לבית העלמין, ורק בפטירת שבעה הקרובים מקרבה ראשונה, אח, אחות, בן בת, ואשה, הותר להם להיטמא. וכהן גדול נצטווה לא להיטמא אפילו לקרוביו, ולעולם לא לצאת מקדושתו.
משום מעלתם היתירה נצטווה עם ישראל לכבדם ולפארם, כנאמר 'וקדשתו' ופירשו חכמים להקדימם לכל דבר שבקדושה, שיהא הכהן עולה ראשון לתורה ומברך ראשון בזימון בברכת המזון.
הכהנים נצטוו לעבוד במקדש רק בהיותם שלמים ומי שהוא בעל מום אסור לו לעבוד במזבח שזה לא יאה לעבודת המלך, וכן הבהמות שמקריבים נצטווה עם ישראל שיהיו שלמים ולא בעלי מומים.
בהמשך הפרשה מופיעה המצווה המיוחדת של קידוש ה' 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' שעם ישראל נצטווה למסור נפשו על קדושת השם, וכפי שהגדירו חכמים בשלושת העבירות החמורות בתורה שהם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים אם יאמר גוי ליהודי לעבור עליהם או שתיהרג, מצווה להיהרג ולמסור את הנפש ולא לעבור על עבירות חמורות אלו, ובשעת גזירה שרוצים להעביר את עם ישראל על דתו, מצווים למסור את הנפש עבור כל מצווה ומצווה. עם ישראל במשך כל הדורות מסר נפשו למען קיום התורה, ובזכות זה נשאר באמונתו ותורתו לנצח.
בחלק השני של הפרשה מופיעים מצוות הזמנים, הפרשה פותחת בשבת היום השביעי המקודש שהיא התדירה ביותר ועוברת לעסוק בכל החגים לפי הסדר בלוח העברי שמתחיל מחודש ניסן שהוא החודש הראשון לבחירת ישראל וצאתם ממצרים, ועוסקת בחג הפסח, ובמצוות הקרבת קרבן העומר, ובמצוות ספירת ימי העומר עד חג השבועות שנקבע להיות יום החמישים לחג הפסח, ולאחר מכן עוברת לחגי תשרי, ראש השנה, יום כיפור, וסוכות. יום הכיפורים מכונה בתורה בשונה מכל החגים 'שבת שבתון והכוונה שהוא יותר מכל החגים אסור במלאכה שכן לא אוכלים ולא שותים בו, וממילא אסורים מלאכות לצורך אוכל נפש, ודומה הוא לשבת. וכן ישנם שבעה ימי חגים, ומתוכם יום כיפור הוא מעין 'השבת שלהם'.