השבת יקראו בתורה בבתי הכנסת את פרשת השבוע 'אמור'.
פרשת 'אמור' עוסקת בתחילתה במצוות המיוחדות לכהנים אשר נבחרו מעם ישראל להיות משרתי ה' במקדש. הכהנים משום מעלתם נצטוו שלא להיטמא בטומאת מת, ורק לקרוביהם הותר להם. משום כך אסור כיום לכהנים להיכנס לבתי עלמין כיוון שהם צריכים להיזהר מטומאת מת וטומאת הקברים. כן נצטווה עם ישראל לכבד את הכהנים ולהקדימם לדברי המצווה כגון בעליה לתורה ובזימון בברכת המזון, ולכן סדר העליה לתורה הוא כהן לוי וישראל. מצווה זו נלמדת מהמילה 'וקדשתו' שממנה למדו חכמים (נדרים סב.) להקדימם לברכה בכל דבר שבקדושה, כגון בעליה לתורה ובברכת המזון.
בהמשך הפרשה מוזכרת מצוות 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', היינו למסור את הנפש על קידוש השם, ולמדו חכמים שעל 3 מצוות שבתורה, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, אם מנסים חלילה לכפות אדם מישראל לעבור עליהן, הוא מצווה למסור את הנפש ולא לעבור. ובשעת הגזירה אפילו על מצווה קלה מצווה למסור את הנפש.
בחלק השני של הפרשה, עוסקת התורה במצוות המועדים, בשני זמנים בשנה מרוכזים כל מועדי ישראל, בתקופת האביב וניסן מתחיל חג הפסח שהמשכו לאחר 50 יום בחג השבועות המשלים אותו, ולכן סופרים אנו את ספירת העומר לחבר בין פסח לשבועות, בין היציאה ממצרים לבין מתן תורה, לזכור שמטרתנו ביציאת מצרים היא להגיע לקבלת התורה. ותקופה השניה בשנה של החגים, היא 'תקופת תשרי', בה יש לנו את החגים ראש השנה יום כיפור וסוכות. אכן שני חודשים אלו הראשון (ניסן) והשביעי (תשרי), לפי סדר מניית החדשים מניסן, הם הזמנים המקודשים בשנה, הנותנים לעם ישראל כח לכל ימות השנה. חגי פסח ושבועות מסמלים יותר את בחירת ישראל על ידי הקב"ה להיות עמו ולקבל את תורתו, ואילו חגי תשרי מסמלים את עבודת בני ישראל, לקבל על עצמם עול מלכותו, ולשוב בתשובה שלמה לפניו, ולבנות לו בית עראי להשכנת השכינה בתוכינו.
מכוח המועדים וחגי השנה, מקבל האדם מישראל כח להמשיך את כל ימות השנה, בדרך המרוממת המיוחדת לעם ישראל, לקדש את חייו לאורה של תורה, ולהאיר את אור השכינה על כל נתיבות חייו.