השבת יקראו בתורה בבתי הכנסת את פרשת השבוע 'בהר בחקתי'.
פרשיות 'בהר' ו'בחקתי' הם שתי הפרשיות האחרונות של חומש ויקרא, פרשת בהר עוסקת במצוות השמיטה והיובל, אחת לשבע שנים נצטווה עם ישראל להשבית את עבודת הקרקע בשנת השמיטה, בשנה זו מפקירים את כל השדות, וכך זוכר העם שכל היבול והרכוש שיש לו הכל מאת ה', עם ישראל היה מציין שבע שמיטות שהם 49 שנה, ובסופם היה מגיע לשנת החמישים שהיא שנת היובל בה כל השדות היו חוזרים לבעליהן, וכל העבדים היו יוצאים לחפשי. שנת היובל היא שנת החרות הגדולה.
תהליך זה עם ישראל עובר בכל שנה בימי ספירת העומר, כל יחיד ויחיד סופר החל ממחרת חג הפסח שבעה שבועות שהם 49 ימים עד לחג השבועות שהוא יום החמישים, יום החירות הגדולה מיציאת מצרים, וההתחברות הגדולה אל הקב"ה. ובאופן לאומי אחת לשבע שנים עם ישראל מצין את שנת השמיטה, שהיא כמו 'השבת' לעם. השמיטה והיובל מזכירים לנו את האידיאל בחיים להיות 'עבדי ה', ולשעבד אליו את כל מערכות החיים וכל המערכות המדיניות והכלכליות.
בפרשת בחקתי מופיעה פרשיית הברכות והקללות, ועל כך אמרו חכמים בסוף מסכת מגילה, 'תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה', שגם חג השבועות נחשב כ'ראש השנה', ראש השנה לפירות האילן, ראש השנה הרוחני לתיקון האדם. ואכן לפני חג השבועות מסיימים אנו את חומש ויקרא שהוא עיקר דיני התורה, ומקבלים אנו על עצמנו בכל שנה מחדש את התורה, לקיים אותה בכל דיניה מצוותיה פרטיה ודקדוקיה.
עם סיום חומש ויקרא נוהגים רבים לעמוד ולומר 'חזק חזק ונתחזק', שנמשיך בלימוד התורה, ונתחזק ללימוד החומשים הבאים, במדבר ודברים.