גם אחרי כשישים שנות מאבק ותקומה מעביר עדיין המונח 'סזון' חלחלה וצמרמורת בגבם של לוחמי האצ"ל הוותיקים. "ציד אחים" כינה את התקופה יהודה לפידות. אנשי ההגנה רדפו אז את לוחמי האצ"ל והלח"י. באמצע שנות הארבעים היה זה הסזון הגדול שכלל בין השאר גם הסגרה לידי הבריטים. בשנת 47' הסתפקו אנשי ההגנה במצוד אחר אנשי המחתרות, וכשלכדו את אנשי האצ"ל והלח"י עינו אותם והיכו אותם, כל זאת כדי למנוע פעילות נגד הבריטים.

פרט שכוח ולא מוכר בפרשת הסזון מתגלה מעדותו של לוחם האצ"ל, כיום חבר לשכת הליכוד בן עמי זמיר, שמספר על כך ששותף פעיל בפעילות "הסזון הקטן" היה לא אחר מאשר ראש הממשלה אריאל שרון, מי שעומד כיום בראש הליכוד, המפלגה שמקור בסיסה האידיאולוגי הוא התנועה הרוויזיוניסטית, האצ"ל.

בשיחה עם כתבנו שמעון כהן משחזר זמיר את אותו לילה בו ספג את נחת זרועו של שרון, שפיקד על חוליית אנשי הגנה, שהטילה את חיתתה על אנשי המחתרות במושבים שבאזור כפר מלל.

באותם ימים הקים זמיר במושבה בה התגורר, מגדיאל, בית קפה קטן שריכז אליו בני נוער וצעירים מבני האזור. יושבי בית הקפה הפכו אותו, בעידודו של זמיר, למעין מועדון אידיאולוגי בו קיימו שיחות אידיאולוגיות ברוח ארגון האצ"ל. "קיבלתי משימה להקים במושבה תא של האצ"ל וכך עשיתי. סביב בית הקפה ריכזתי נערים צעירים, ובביתי הייתי מסתיר אנשי אצ"ל שהיו זקוקים לתקופת מחסה מרדיפת המשטרה הבריטית. כיוון שבמושבה קטנה כולם כמו משפחה אחת, מכירים אחד את השני, הכירו אותי וידעו שאני איש אצ"ל. אמנם במושבה עצמה כולם היו אנשי ימין עוד מפולין ומליטא ולא היה חשש מהם, אבל תושבי המושבים הסמוכים היו אנשי הגנה". בסמוך היה גם כפר מלל, מקום מגוריו של אריאל שרון הצעיר.

"במוצאי שבת אחת הגיעה לפתח בית הקפה משאית וממנו קפצה חוליית אנשי הגנה לבושים מדי חאקי ובראשם אריאל שרון כשבידו ידית של טוריה. הכרנו אותו בכל האזור כאחד שתמיד הולך עם ידית הטוריה כדי ללכוד אנשי אצ"ל ולח"י. הם ניסו לפרוץ פנימה אל תוך בית הקפה שהיה עדיין סגור בשל קדושת השבת. התקרבתי אליו. הוא ביקש 'תן לי גזוז' והצביע לעבר ארגז המשקאות שהיה מונח על האדמה. התכופפתי לעבר הבקבוקים ואז הוא הניף את ידו והיכה בכל הכוח בראשי עם האלה, ידית הטוריה. ראשי כוסה בדם שנטף על כולי. למזלו הרע של שרון, אחי, שהיה איש פלמ"ח, היה אז בדיוק בחופשת שבת. הוא הסתער עליהם ואחותי שבדיוק חיממה מים לתה שפכה את המים עליהם. החלה מהומה... שרון ואנשיו נכנסו לבית הקפה וובמשך כעשר דקות הרסו מכל הבא ליד. יצאתי מהחלון כדי להביא אקדח. היה ברור לי שאני הולך לפגוע בהם. מישהו מהם צעק 'הוא הולך להביא נשק', והם ברחו. כשחזרתי למקום, זב דם, עם אקדח בידי, ראיתי רק את המשאית מתרחקת אל תוך הפרדס החשוך".

למרות הכאב, כשהוא חבוש בראשו וכועס, החליט זמיר להבהיר את כוונותיו גם בכפר מלל. למחרת בבוקר הגיע לבית משפחת שרון "לא נתנו לי להיכנס. היה להם שם כלב גדול. אמא שלו יצאה אלי. היא ראתה אותי חבוש והבינה מיד במה מדובר. שאלתי אותה איפה אריק, היא אמרה שהוא לא בבית. אמרתי לה שאם אפגוש אותו אפגע בו. מאוחר יותר סיפרו לי אנשים מכפר מלל שהוא פחד לחזור הביתה. לא ראינו אותו יותר במגדיאל".

זמיר מספר עוד שהתקרית שלו עם שרון לא הייתה היחידה בה נטל אריאל שרון הצעיר חלק ברדיפת אנשי האצ"ל והלח"י. "היה ידוע שבלילות שרון היה מסתובב עם אותה ידית של טוריה כדי לרדוף אנשי אצ"ל ולח"י. אחד מאנשי הלח"י, חיומה שמו, שנפטר לפני כחצי שנה, הפך נכה בעקבות מפגש אכזרי ואלים עם שרון וחבורתו. הוא היה מגיע אלי לקפה. אמנם היו חילוקי דעות בין מפקדות האצ"ל והלח"י אבל בינינו היינו חברים. הוא סיפר לי כיצד לילה אחד חזר מרמתיים לכפר סבא. הדרך היחידה הייתה לעבור דרך כפר מלל, אבל שם המתינה לו חבורת הבריונים של שרון. הם הדפו אותו לתעלת מים שהייתה בצד הכביש. היכו אותו. היה שם צינור של ארבעה צול. הם הכניסו את היד שלו לצינור ופשוט שברו לו אותה. לימים, כשהוא שמע ששרון הצטרף לליכוד הוא אמר שאם יפגוש אותו יפגע בו. הכאב לא עבר עם השנים".

סיפורו האישי של זמיר פורסם לראשונה בכתבה פרי עטו של העיתונאי הוותיק, וחוקר תקופת טרום המדינה, שלמה נקדימון, בעיתון 'ידיעות אחרונות' לפני כחמש עשרה שנים. לסיפור זה הוסיף נקדימון את עדותו של איש אצ"ל אחר, דניאל בסמניק שמו, שגם הוא, כאחרים בשורות האצ"ל, ספג את נחת זרועו, או ליתר דיוק – כובד אלתו של אריאל שרון באותם לילות סזון שחורים.

יצויין כי נקדימון עצמו שב ומדגיש בשיחה עם כתבנו כי כל פעולותיו של שרון לא נעשו במסגרת הסזון "הגדול", אז הסגירו אנשי ההגנה את לוחמי האצ"ל והלח"י לידי הבריטים, אלא במסגרת הסזון "הקטן", בו הסתפקו הרודפים ברדיפתם הפיזית של אנשי המחתרות, הכאתם וההתעללות בהם.

זמיר אומר לכתבנו כי בתגובה לאותה כתבה איים שרון שיתבע את המפרסמים, אך משיקוליו שלו החליט שלא לעשות כן. על מנת לאשש את דבריו של זמיר ודברי העדים האחרים שוחח נקדימון גם עם מפקדו של אריאל שרון ב'הגנה', תת אלוף במיל אשר לוי, שאישר את הפרטים ואמר "שרון היכה אנשי אצ"ל ולח"י כמו כולנו. הפעולות נעשו במקלות של טוריות. שרון אינו יכול להתכחש לאירועים אלה שהוא השתתף בהם".

לימים היה זמיר לעוזרו של שמואל תמיר. "לאחר מלחמת יום הכיפורים שב אריאל שרון עטור ניצחון וביקש להצטרף לזירה הפוליטית לאחר שנואש מלקבל את תפקיד הרמטכ"ל. הוא ביקש לקבל את המקום הראשון של 'המרכז החופשי', מה שלא הסתייע. תמיר שאל אותי אחר כך לדעתי. הוא ידע על העבר "המשותף" שלנו. אמרתי לו שעברו עשרות שנים ואינני שומר טינה. השארתי את העניין לשיקולו של תמיר".

על כאב הפציעה מאותו ליל ביעותים במגדיאל מוכן זמיר לסלוח, לעומת זאת על התפנית הפוליטית שמבצע ראש הממשלה שרון בימים אלה הוא אינו מוכן לסלוח. "היום אני חושב שהם השתלטו על מצודת זאב כמו סוס טרויאני. אני חושש שהכל היה מתוכנן כבר ביום שבו הוא נכנס לתנועת הליכוד. החברות הזו עם שמעון פרס מוכיחה את הדברים. שרון הוא אסטרטג שחושב על מהלכים לטווח רחוק".

לאחרונה פגש זמיר, כיום חבר לישכת הליכוד וחבר מסדר ז'בוטינסקי, את ראש הממשלה שרון בכנס שהתקיים במצודת זאב. "שרון חלף על פני. אמרתי לו שהוא ייזכר בהסטוריה כבוגד. אמרתי לו שכנראה רק הפגז הראשון שינחת בחוותו יגרום לכך שהוא יבין מה הוא עושה. אם הייתי צעיר בעשר שנים הייתי מצטרף היום ליושבי המלון בגוש קטיף".


ראש הממשלה לערוץ 7: לא השתתפתי בסזון ומעולם לא הכיתי יהודי בטוריה

ראש הממשלה, אריאל שרון, מכחיש את האשמות החמורות העולות מעדויות לוחמי המחתרות ובדברים שנמסרו מלשכתו קבע "לא השתתפתי בסזון הקטן ולא בסזון הגדול ומעולם לא הכיתי יהודי במקל של טוריה".
(ש)