(צילום: לע"מ)

את הסיפור הבא שמר דוד אורן, בן ה-59 בינו לבין עצמו, ולא מצא לנכון לחלוק אותו עם הציבור כולו, עד שבאחרונה ביקר עם חבריו לעבודה בארגנטינה, המדינה בה לכדו שליחי המוסד את אדולף אייכמן, מי שהיה אחראי על מבצע 'הפתרון הסופי' לחיסול היהודים במחנות הריכוז. במהלך הביקור החליט לספר לחברים את הסיפור שקושר אותו עם המשפט שזעזע את העולם וראשיתו במבצע החטיפה מרחוב גריבלדי שבארגנטינה.

בשיחה עם כתבנו שמעון כהן חושף אורן את הסיפור שאירע בשנת 1960 וראשיתו במפעל לבניית תנורים באזור התעשייה המבודד בקרית אריה:

"הייתי אז בכיתה ז' ילד כבן 13 המדינה והעולם סערו אז עקב חטיפתו, על ידי המוסד, של הצורר הנאצי אדולף אייכמן בארגנטינה והבאתו לישראל. בשנה זו עבדתי בערבים לאחר לימודי ביסודי, במפעל המייצר תנורי אפייה גדולים למאפיות. זאת עקב מצב כלכלי גרוע וכדי לאפשר לעצמי דברים שהיום נראים מובנים לכל ילד, כמו : ממתקים ואפילו סיבוב של 100 מטר באופניים של חברים תמורת תשלום.

אמנם הייתי רק ילד אבל כבר אז הייתי מומחה מעולה למסגור וריתוך תנורים, עד כדי כך שניתנו לי כעוזרים גם אנשים מבוגרים ומקצועיים. בעל המפעל היה עמיחי פייגלין מי שהיה קצין המבצעים של האצ"ל.

באחד הימים קרא לי עמיחי ואמר שיש לו הזמנה לבניית תנור לשרפת עצמות דגים. מדובר, כך הוא אמר, בתנור שאמור להיות מוכן תוך חודש ימים. למשימה הקציב לי עוזר בשם יצחק, איציק, שכינויו "קוקוריקו". לכינוי זה הוא זכה בשל הקיוסק שהיה בבעלותו ובו הוא מכר בין היתר תפוחי עץ עטופים בסוכרייה אדומה וכן תרנגול סוכרייה אדום על מקל, שעל שמו הכינוי "קוקוריקו". בחודשים "חלשים" במכירות, נהג לעבוד כמסגר במפעל של עמיחי פייגלין.

התנור שהוזמן היה אמור להיות שונה מהתנורים האחרים שבניתי. כיוון שמדובר בשריפת עצמות דגים, כפי שנאמר לי, התנור היה אמור להגיע עד לחום של 1200 מעלות. בניתי את התנור שאורכו 2.20 מטר ורוחבו 1.5 מטר בזמן שהוקצב לי. חוץ מהתנור הורה לי עמיחי להכין מעין עגלה העשויה משני צינורות וגלגלים באורך של כ-10 מטר כדי שאפשר יהיה להכניס את ה"דגים" לתנור מרחוק, כך יוכלו קודם להבעיר את התנור ורק לאחר מכן להכניס לתוכו את ה"דגים".

סיימתי את העבודה, ואז ביקש ממני עמיחי להודיע להורי שלמחרת בלילה אגיע מאוחר מאוד, ושהוא אישית יסיע אותי הביתה. מדובר היה אמנם בבקשה מוזרה מילד בן 13, בעיקר כיוון שמדובר היה באזור התעשייה בקרית אריה שהיה בזמנו מבודד, חשוך ומאוד לא סימפטי, אבל איש לא התווכח עם עמיחי. את ההוראות מילאתי בדקדקנות.

למחרת בלילה נשארנו עמיחי ואני לבדנו במפעל, ובחצות הגיעה משאית ובה שלשה אנשים בלבוש אזרחי. על זהותם נודע לי מעמיחי רק מאוחר יותר. שניים מהם היו אנשי מוסד בכירים והשלישי קצין בכיר של שירות בתי הסוהר.

לבקשתם ערכתי הדגמה לפעילות התנור. הסברתי להם כיצד מדליקים אותו, והשלושה מרוצים מפעולת התנור לקחו אותו איתם. עמיחי לקח אותי לביתי.

בינתיים, נמשך משפטו של אדולף אייכמן, כאשר בבית הספר המחנכת הייתה פותחת מידי יום את הטרנזיסטור, וכל הכיתה הייתה מאזינה כשעה או שעתיים לעדויות המצמררות מהמשפט ששודר ישירות לכל העולם. המשפט נחתם כידוע בפסיקת בית המשפט להוציאו להורג תחת החוק שנחקק במיוחד – "החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם".

גזר הדין הופעל בכלא רמלה, אדולף אייכמן נתלה בצווארו עד צאת נשמתו , גופתו נשרפה כליל ואפרו פוזר מסירה בלב ים, "למען לא יישאר לו זכר", כפי שקבע השופט.

כחודש לאחר מכן, קרא לי עמיחי פייגלין למשרדו ואמר 'דוד, עד עכשיו אסרו עלי לגלות לך, אבל עכשיו כבר מותר לי לגלות לך, שהתנור שבנית לא נועד לשריפת דגים. התנור שבנית הוא התנור ששרפו בו את אייכמן'. עמיחי הסביר לי שלתקשורת מסר עובדה נכונה בחלקה שפנחס זליקובסקי הוא שבנה את התנור. 'אתה מבין, פנחס ניצול יחידי וכל משפחתו נספתה בשואה, הוא מבוגר, וזה נשמע יותר טוב שאדם שמשפחתו נספתה על ידי עושה דברו של אייכמן, הוא שבנה את התנור, ששרפו בו את האדם שהיה למעשה אחראי להשמדה בשואה', אמר וחתם ' אתה עדיין ילד, תגדל ואני מקווה שעוד תבין'.

האמת היא שפנחס זליקובסקי היה האחראי והמפעיל היחידי למכונה המפלצתית שנקראת 'גיליוטינה', אגב מתוצרת גרמניה. המכונה הזו נועדה לכופף ולחתוך פחים. את הפעילות בעבודה הזו היה עושה פנחס בכל עבודה לבניית תנור, וגם בתנור המיוחד הזה הוא ביצע את עבודתו על פי הנחיות שנתתי לו".


אורן מספר עוד שלאחר ביצוע גזר הדין "השב"כ הציב שמירה מיוחדת על זליקובסקי במשך כחצי שנה על מנת למנוע פגיעה בו מצד גורמים כלשהם".

התנור, אגב, שוכן כבוד היום בכלא רמלה כמוצג, לאחר שמילא את תפקידו בשריפת הצורר עד שגם
עצמותיו היו לאפר.