לפני כשבועיים, בכ"ה בניסן, התקיים טקס מרגש של תליית פרוכת על ארון הקודש של בית הכנסת המרכזי של שערי תקווה בשומרון, שנתגלתה באורח פלא. הפרוכת הזו נתרמה לפני יותר מ-50 שנה ע"י אמא של יחיאל דרזנר, שהועלה לגרדום בכ"ו ניסן והושבה לבעליה מיד ההשגחה העליונה.
אחיו של יחיאל, נפתלי דרזנר, המתגורר בשערי תקווה היה עד לפני כמה חודשים מנהל מוזיאון ז'בוטינסקי בתל אביב.
לפני כשנתיים הגיעה למוזיאון קבוצה של ספרניות אשר באו ללמוד כיצד הארכיון פועל ובמה יכולות הספרניות להיעזר. מי שצריכה הייתה להדריך אותן הייתה סגניתו ש'במקרה' לא יכלה וביקשה ממנו להחליף אותה הפעם.
מנהלת הארכיון, גב' אמירה שטרן, הציגה את המנהל ואמרה להן 'הנה אדון דרזנר והוא ידריך אותכן בסיור'. אחת הגברות בקבוצה, שמעה את השם, קפצה ממקומה ושאלה שוב מה השם של המנהל? המנהלת התפלאה במעט אך השיבה: דרזנר.
מסתבר שהיא ראתה ימים ספורים לפני הסיור באינטרנט את השם הזה בקשר לפרוכת שהוצגה באתר יודאיקה. על הפרוכת הייתה רקמה שעליה נכתב: 'נדבת האם השכולה לזכר בנה הטוב והקדוש יחיאל דב דרזנר'. "והספרנית שואלת אותי אם יש לי קשר לנושא? השבתי לה שהוא היה אחי והוא היה גדול ממני בארבע שנים, נידון למוות והוצא להורג ע"י הבריטים", מספר נפתלי לכתבנו אלקנה פרל. לאחר האירוע ישבו השניים ונפתלי ביקש ממנה פרטים נוספים מכיוון שלא ידע שאמו תרמה אי פעם פרוכת, ואמו כבר לא בחיים משנת 1960.
דרזנר סיפר לה את סיפורו של אחיו והסתבר כי הפרטים שהיו על הרקמה מדוייקים להפליא, כמו שם אביו, שם אחיו ותאריך יום השנה - כ"ו בניסן.
הספרנית הצליחה להשיג לבקשתו את השם ואת הטלפון של המחזיק בפרוכת.
נפתלי מספר: "פניתי אליו וביקשתי ממנו לראות אותה. הוא הזמין אותי לביתו בבני ברק והראה לי את הפרוכת, התרגשתי מאוד כי לא ידעתי עליה מאומה".
הוא סיפר לו על התקופה ההיא ומאבקו של אחיו בשלטון הבריטי. להפתעתו של נפתלי ביקש מחזיק הפרוכת אף להקליט ולצלם אותו.
בתום שיחתם ביקש דרזנר לקבל את הפרוכת לידיו, אך הוא השיב, כי עשה טעות שהכניס את זה בכלל לאינטרנט, וכי הוא מצטער על כך ו'אתה לא תקבל'.
"אמרתי לו שאני האח היחיד הצעיר שנשאר במשפחה ומבקש לקבל את המזכרת היחידה שנותרה מאחי". נפתלי הסביר לו כי בזמן הבריטים היה יחיאל מבוקש שלוש שנים ע"י השלטונות, ולכן השמידה משפחתו באותה תקופה כל צילום וכל דבר אחר שהיה קשור בו. לכן, לא נשארה שום מזכרת ממנו.
למרות זאת חזר האיש החרדי והבהיר לו שלא יוכל לקבל.
"אני מוכן לפנות גם לרב שלך ואם הוא יגיד לך אני מקווה שאתה תתן", המשיך נפתלי והפציר בו, "אך הוא השיב שלא יסכים גם לכך ולא יפקיע מידו את הפרוכת".
בסוף שיחתם סיפר לו האיש מדוע הוא מתעקש להחזיק בידיו את הפרוכת הישנה. מסתבר שהוא היה הולך לבית מדרשו של הרבי מבוהוש הזקן בת"א, יחד עם אביו, וראה כיצד הרבי מנשק כל פעם בקדושה 'בדחילו וברחימו' את הפרוכת, "אין לי ספק שזאת הייתה פרוכת מיוחדת וקדושה, אם הייתה קדושה לרבי - אז היא חשובה גם לי".
לאחר מכן, סיפר האיש, הרבי כנראה נפטר וכל אנשי חצרו עברו לבני ברק. לכן, הוא מיהר לשם מתוך ידיעה שימצא את הפרוכת במקום בו היה בית המדרש, ברח' רוטשילד 112 בת"א, ואכן היא הייתה במקום. האיש טען שהפרוכת הייתה מיועדת לזריקה והוא הציל אותה.
עשיתי חושבים, מספר נפתלי, ואמרתי לו שאח שלי היה גדול ממני ב-17 שנה והוא היה מתפלל ברחוב יהודה הלוי - שם היה מניין של ר' הרשלה טברסקי. בשלב זה גילה האיש שזאת אותה שלשלת והפרוכת עברה אליהם.
לאחר שסירב להחזיר את הפרוכת פנה נפתלי לנכד של הרבי מבוהוש וביקש מהגבאי לקבוע לו פגישה. "נפגשתי איתו והרבי התעניין מאוד באותה תקופה וכיצד יחיאל נתפס. שמע את כל הפרטים ואמר לי בסיכום הראיון- 'תראה אם הפרוכת הייתה אצלי היית מקבל מייד, אבל בגלל שזה אצלו אתה צריך הרבה סייעתא דשמייא'"
נפתלי החליט להזמינו לבית דין צדק של הרב ווזנר.
בבית הדין היו מופתעים מהסיפור וזימנו דיון. נפתלי טען בבית הדין שאמא שלו תרמה ו'הדעת נותנת שהפרוכת תתלה בבית כנסת ולא תהיה אצל אדם, חשוב ככל שיהיה'.
במהלך הדיונים נאלצו הדיינים לאיים עליו בגלל ש'איבד' לטענתו את הפרוכת. בין השאר איימו עליו שאם לא יגיד היכן נמצאת הפרוכת, לא תהיה ברירה ויצטרכו להשביע אותו משום שיש כלל שאם יש מצב של 'ברי ושמא' אז משביעים את האדם.
מחזיק הפרוכת ביקש זמן למצוא אותה, והדיין לא הסתפק בכך וקבע לו זמן של ארבעה ימים, אך ה'אבידה' לא נמצאה גם כעבור ארבעה חודשים. הטוען הרבני ששכר נפתלי ביקש שיוציאו עיקול על הפרוכת ויביאו אותה לבית הדין.
לפני הדיון האחרון גילה להם אחד הדיינים, כי הם עבדו בשיטות שלהם ומצאו את הפרוכת אך 'לא רצו לעשות את זה בקול רעש גדול והנה היא מוטלת לפניכם'. הדיין הסביר לו כי לא יפרט כיצד הצליחו למצוא את הפרוכת.
נפתלי מספר כי הפרוכת הייתה מאוד משופשת וקרועה ולא היה אפשר לקרוא בה אפילו מילה אחת.
בשלב המסכם של הדיון ביקש הדיין מנפתלי לקבל מכתב מהגבאי של בית הכנסת בשערי תקווה על הסכמתו לתלות את הפרוכת, והוא נתן את אישורו. הדיין לא הסתפק בכך והזעיק את הגבאי ומסר את הפרוכת לידיו בתנאי שיתלה אותה בבית הכנסת.
בגלל מצבה של הפרוכת הישנה, לקח נפתלי את הפרוכת והעבירה למוזיאון ישראל בירושלים במטרה לשפצה.
לפני פסח סיימו במוזיאון והפרוכת הייתה מוכנה. נפתלי סיכם עם הגבאים לתלות אותה בערב יום השנה של יחיאל אחרי תפילת ערבית. נפתלי מספר כי היה טקס מרגש מאוד, במהלכו חשף את הפרוכת, עלה על הבמה ובירך ברכת שהחיינו.
"האושר במשפחה היה גדול מאוד לאחר שמאבקנו הצליח וקיבלנו את הפרוכת לרשותנו", במהלך הטקס נכחה גם גאולה כהן שדיברה על עולי הגרדום.
המזכרת היחידה שנשארה מאחיו הקדוש נתלתה בבית הכנסת המרכזי בשערי תקווה עד אחרי יום העצמאות, ונקבע ע"י הגבאים ובני המשפחה, כי היא תתלה בימי הזיכרון של יחיאל, ביום הזיכרון, השואה והעצמאות.
שמו הבדוי של יחיאל באותה תקופה היה דב רוזנבוים.
ביום כ"ו בניסן תש"ז, 16 באפריל 1947, הועלו ארבעה לגרדום, ללא התרעה מוקדמת, ללא וידוי, ובלי שנפרדו ממשפחותיהם. השלטונות הבריטים פיזרו אז רמיזות כי הוצאתם להורג אינה קרובה, ואף מספר שעות לפני כן נמסר לעו"ד מ. זליגמן אשר טיפל בבקשות לחנינה, כי אין הכנות לקראת ביצוע גזר דינם.
הארבעה ביקשו כי רב יגיע אליהם לפני מותם, אך הם לא נענו, ולמעשה לא היה אף יהודי שידע על התלייה. כל אחד מהנידונים עלה לגרדום כששירת "התקווה" בפיו וחבריו הממתינים לתורם.
כששמעו אסירי הכלא האחרים מתאיהם את קול השירה העמומה, עמדו על רגליהם והצטרפו אל שירת ההמנון בקול גדול. יחיאל עלה שלישי אל החבל, ונאבק ארבע דקות עם המוות.
את גופות הארבעה הובילה שיירה כבדה של טנקים ומכוניות משוריינות אל העיר צפת, תוך שכבודן מחולל, ללא שהודיעו לחברת קדישא, ללא בני משפחה, והן הונחו עירומות למחצה במשטרת הר-כנען. בכך גם הופרה בקשתם האחרונה להיקבר בראש פינה, יחד עם עולה הגרדום שלמה בן יוסף. בשבע בבוקר נודע על ההוצאות להורג ברדיו, ועוצר הוטל בארץ. בבוקר ביקשו אנשי צפת להשתתף בקבורה אך גם עליה הוטל העוצר. בכל זאת הגיעו מאות יהודים בגשם השוטף אל בית הקברות, שם נקברו ליד קורבנות מאורעות תרפ"ט-תרצ"ט. יחיאל נקבר בשמו הבדוי דב רוזנבוים. דבר רציחתו הגיע גם לאוזני אחיו אשר היה כלוא אותו זמן בקניה, אך נאסר לשבת עליו "שבעה" בשל רצונו של יחיאל להשאר תחת זהות בדויה גם אחרי מותו. רק לאחר כשנה פורסמה זהותו האמיתית.
זעזוע גדול היה ביישוב עקב ארועי התליות, וגינויים פורסמו על ידי קהילות יהודיות רבות בעולם. באמריקה אף ארגנו כמרים אמריקאיים אספות אזכרה לזכרם.
חודשים אחר כך עדיין הוטלה שמירה בריטית על הקברים כדי שלא יוציאו לוחמי האצ"ל את הגופות ויעבירו אותן לראש פינה כפי שביקשו ארבעת החברים.
יחיאל היה בן 25 במותו. על שמו ולזכרו קרויים רחובות בערי ישראל.
אחיו של יחיאל, נפתלי דרזנר, המתגורר בשערי תקווה היה עד לפני כמה חודשים מנהל מוזיאון ז'בוטינסקי בתל אביב.
לפני כשנתיים הגיעה למוזיאון קבוצה של ספרניות אשר באו ללמוד כיצד הארכיון פועל ובמה יכולות הספרניות להיעזר. מי שצריכה הייתה להדריך אותן הייתה סגניתו ש'במקרה' לא יכלה וביקשה ממנו להחליף אותה הפעם.
מנהלת הארכיון, גב' אמירה שטרן, הציגה את המנהל ואמרה להן 'הנה אדון דרזנר והוא ידריך אותכן בסיור'. אחת הגברות בקבוצה, שמעה את השם, קפצה ממקומה ושאלה שוב מה השם של המנהל? המנהלת התפלאה במעט אך השיבה: דרזנר.
מסתבר שהיא ראתה ימים ספורים לפני הסיור באינטרנט את השם הזה בקשר לפרוכת שהוצגה באתר יודאיקה. על הפרוכת הייתה רקמה שעליה נכתב: 'נדבת האם השכולה לזכר בנה הטוב והקדוש יחיאל דב דרזנר'. "והספרנית שואלת אותי אם יש לי קשר לנושא? השבתי לה שהוא היה אחי והוא היה גדול ממני בארבע שנים, נידון למוות והוצא להורג ע"י הבריטים", מספר נפתלי לכתבנו אלקנה פרל. לאחר האירוע ישבו השניים ונפתלי ביקש ממנה פרטים נוספים מכיוון שלא ידע שאמו תרמה אי פעם פרוכת, ואמו כבר לא בחיים משנת 1960.
דרזנר סיפר לה את סיפורו של אחיו והסתבר כי הפרטים שהיו על הרקמה מדוייקים להפליא, כמו שם אביו, שם אחיו ותאריך יום השנה - כ"ו בניסן.
הספרנית הצליחה להשיג לבקשתו את השם ואת הטלפון של המחזיק בפרוכת.
נפתלי מספר: "פניתי אליו וביקשתי ממנו לראות אותה. הוא הזמין אותי לביתו בבני ברק והראה לי את הפרוכת, התרגשתי מאוד כי לא ידעתי עליה מאומה".
הוא סיפר לו על התקופה ההיא ומאבקו של אחיו בשלטון הבריטי. להפתעתו של נפתלי ביקש מחזיק הפרוכת אף להקליט ולצלם אותו.
בתום שיחתם ביקש דרזנר לקבל את הפרוכת לידיו, אך הוא השיב, כי עשה טעות שהכניס את זה בכלל לאינטרנט, וכי הוא מצטער על כך ו'אתה לא תקבל'.
"אמרתי לו שאני האח היחיד הצעיר שנשאר במשפחה ומבקש לקבל את המזכרת היחידה שנותרה מאחי". נפתלי הסביר לו כי בזמן הבריטים היה יחיאל מבוקש שלוש שנים ע"י השלטונות, ולכן השמידה משפחתו באותה תקופה כל צילום וכל דבר אחר שהיה קשור בו. לכן, לא נשארה שום מזכרת ממנו.
למרות זאת חזר האיש החרדי והבהיר לו שלא יוכל לקבל.
"אני מוכן לפנות גם לרב שלך ואם הוא יגיד לך אני מקווה שאתה תתן", המשיך נפתלי והפציר בו, "אך הוא השיב שלא יסכים גם לכך ולא יפקיע מידו את הפרוכת".
בסוף שיחתם סיפר לו האיש מדוע הוא מתעקש להחזיק בידיו את הפרוכת הישנה. מסתבר שהוא היה הולך לבית מדרשו של הרבי מבוהוש הזקן בת"א, יחד עם אביו, וראה כיצד הרבי מנשק כל פעם בקדושה 'בדחילו וברחימו' את הפרוכת, "אין לי ספק שזאת הייתה פרוכת מיוחדת וקדושה, אם הייתה קדושה לרבי - אז היא חשובה גם לי".
לאחר מכן, סיפר האיש, הרבי כנראה נפטר וכל אנשי חצרו עברו לבני ברק. לכן, הוא מיהר לשם מתוך ידיעה שימצא את הפרוכת במקום בו היה בית המדרש, ברח' רוטשילד 112 בת"א, ואכן היא הייתה במקום. האיש טען שהפרוכת הייתה מיועדת לזריקה והוא הציל אותה.
עשיתי חושבים, מספר נפתלי, ואמרתי לו שאח שלי היה גדול ממני ב-17 שנה והוא היה מתפלל ברחוב יהודה הלוי - שם היה מניין של ר' הרשלה טברסקי. בשלב זה גילה האיש שזאת אותה שלשלת והפרוכת עברה אליהם.
לאחר שסירב להחזיר את הפרוכת פנה נפתלי לנכד של הרבי מבוהוש וביקש מהגבאי לקבוע לו פגישה. "נפגשתי איתו והרבי התעניין מאוד באותה תקופה וכיצד יחיאל נתפס. שמע את כל הפרטים ואמר לי בסיכום הראיון- 'תראה אם הפרוכת הייתה אצלי היית מקבל מייד, אבל בגלל שזה אצלו אתה צריך הרבה סייעתא דשמייא'"
נפתלי החליט להזמינו לבית דין צדק של הרב ווזנר.
בבית הדין היו מופתעים מהסיפור וזימנו דיון. נפתלי טען בבית הדין שאמא שלו תרמה ו'הדעת נותנת שהפרוכת תתלה בבית כנסת ולא תהיה אצל אדם, חשוב ככל שיהיה'.
במהלך הדיונים נאלצו הדיינים לאיים עליו בגלל ש'איבד' לטענתו את הפרוכת. בין השאר איימו עליו שאם לא יגיד היכן נמצאת הפרוכת, לא תהיה ברירה ויצטרכו להשביע אותו משום שיש כלל שאם יש מצב של 'ברי ושמא' אז משביעים את האדם.
מחזיק הפרוכת ביקש זמן למצוא אותה, והדיין לא הסתפק בכך וקבע לו זמן של ארבעה ימים, אך ה'אבידה' לא נמצאה גם כעבור ארבעה חודשים. הטוען הרבני ששכר נפתלי ביקש שיוציאו עיקול על הפרוכת ויביאו אותה לבית הדין.
לפני הדיון האחרון גילה להם אחד הדיינים, כי הם עבדו בשיטות שלהם ומצאו את הפרוכת אך 'לא רצו לעשות את זה בקול רעש גדול והנה היא מוטלת לפניכם'. הדיין הסביר לו כי לא יפרט כיצד הצליחו למצוא את הפרוכת.
נפתלי מספר כי הפרוכת הייתה מאוד משופשת וקרועה ולא היה אפשר לקרוא בה אפילו מילה אחת.
בשלב המסכם של הדיון ביקש הדיין מנפתלי לקבל מכתב מהגבאי של בית הכנסת בשערי תקווה על הסכמתו לתלות את הפרוכת, והוא נתן את אישורו. הדיין לא הסתפק בכך והזעיק את הגבאי ומסר את הפרוכת לידיו בתנאי שיתלה אותה בבית הכנסת.
בגלל מצבה של הפרוכת הישנה, לקח נפתלי את הפרוכת והעבירה למוזיאון ישראל בירושלים במטרה לשפצה.
לפני פסח סיימו במוזיאון והפרוכת הייתה מוכנה. נפתלי סיכם עם הגבאים לתלות אותה בערב יום השנה של יחיאל אחרי תפילת ערבית. נפתלי מספר כי היה טקס מרגש מאוד, במהלכו חשף את הפרוכת, עלה על הבמה ובירך ברכת שהחיינו.
"האושר במשפחה היה גדול מאוד לאחר שמאבקנו הצליח וקיבלנו את הפרוכת לרשותנו", במהלך הטקס נכחה גם גאולה כהן שדיברה על עולי הגרדום.
המזכרת היחידה שנשארה מאחיו הקדוש נתלתה בבית הכנסת המרכזי בשערי תקווה עד אחרי יום העצמאות, ונקבע ע"י הגבאים ובני המשפחה, כי היא תתלה בימי הזיכרון של יחיאל, ביום הזיכרון, השואה והעצמאות.
שמו הבדוי של יחיאל באותה תקופה היה דב רוזנבוים.
ביום כ"ו בניסן תש"ז, 16 באפריל 1947, הועלו ארבעה לגרדום, ללא התרעה מוקדמת, ללא וידוי, ובלי שנפרדו ממשפחותיהם. השלטונות הבריטים פיזרו אז רמיזות כי הוצאתם להורג אינה קרובה, ואף מספר שעות לפני כן נמסר לעו"ד מ. זליגמן אשר טיפל בבקשות לחנינה, כי אין הכנות לקראת ביצוע גזר דינם.
הארבעה ביקשו כי רב יגיע אליהם לפני מותם, אך הם לא נענו, ולמעשה לא היה אף יהודי שידע על התלייה. כל אחד מהנידונים עלה לגרדום כששירת "התקווה" בפיו וחבריו הממתינים לתורם.
כששמעו אסירי הכלא האחרים מתאיהם את קול השירה העמומה, עמדו על רגליהם והצטרפו אל שירת ההמנון בקול גדול. יחיאל עלה שלישי אל החבל, ונאבק ארבע דקות עם המוות.
את גופות הארבעה הובילה שיירה כבדה של טנקים ומכוניות משוריינות אל העיר צפת, תוך שכבודן מחולל, ללא שהודיעו לחברת קדישא, ללא בני משפחה, והן הונחו עירומות למחצה במשטרת הר-כנען. בכך גם הופרה בקשתם האחרונה להיקבר בראש פינה, יחד עם עולה הגרדום שלמה בן יוסף. בשבע בבוקר נודע על ההוצאות להורג ברדיו, ועוצר הוטל בארץ. בבוקר ביקשו אנשי צפת להשתתף בקבורה אך גם עליה הוטל העוצר. בכל זאת הגיעו מאות יהודים בגשם השוטף אל בית הקברות, שם נקברו ליד קורבנות מאורעות תרפ"ט-תרצ"ט. יחיאל נקבר בשמו הבדוי דב רוזנבוים. דבר רציחתו הגיע גם לאוזני אחיו אשר היה כלוא אותו זמן בקניה, אך נאסר לשבת עליו "שבעה" בשל רצונו של יחיאל להשאר תחת זהות בדויה גם אחרי מותו. רק לאחר כשנה פורסמה זהותו האמיתית.
זעזוע גדול היה ביישוב עקב ארועי התליות, וגינויים פורסמו על ידי קהילות יהודיות רבות בעולם. באמריקה אף ארגנו כמרים אמריקאיים אספות אזכרה לזכרם.
חודשים אחר כך עדיין הוטלה שמירה בריטית על הקברים כדי שלא יוציאו לוחמי האצ"ל את הגופות ויעבירו אותן לראש פינה כפי שביקשו ארבעת החברים.
יחיאל היה בן 25 במותו. על שמו ולזכרו קרויים רחובות בערי ישראל.