לקראת חנוכה, הזמנו אתכם, הגולשים, לחלוק עימנו את סיפורי הניסים שלכם. הגיעו אלינו סיפורים רבים. מדי יום נספר אחד. נפתח בסיפור הפיגוע שבו נפגע דב רמז, תושב עטרת:
דב רמז הוא תושב הישוב עטרת מזה עשרים שנה ובחול המועד סוכות תשס"ג נפגע בפיגוע טרור. הוא מספר לנו את סיפור הנס של אותו יום קשה.
הימים היו אז ימי טרור גואה ששטף את הארץ ותושבים רבים, בהם גם רעייתו של דב, העדיפו להשתמש בתחברוה הציבורית מאימת מארבי המחבלים. "אמנם ברכבים הפרטיים שלנו היה מיגון נגד אבנים ובקבוקים מהתקופה הקודמת של השתוללות פראית שקדם להסכמי אוסלו. אבל בתקופה הזו כבר כמעט ולא זרקו אבנים אבל לעומת זאת פיגועי ירי היו שכיחים. לי לא הייתה אפשרות לנסוע ברכב ממוגן נגד ירי כי בשביל להגיע לעבודה הייתי חייב לנסוע ברכב פרטי", מספר דב.
באתו יום בו התרחש סיפורו של דב היה כאמור חול מועד ובשל כך ניצל דוב את יום החופשה מעבודתו לביקור בבית אימו. מבית האם יצא דב לביקור בבית אחיו המתגורר בסמוך, שם אסף בדרכו חזרה את בן אחיו שביקש לבקר בעטרת.
"יצאנו לדרך. באזור שלנו לא הייתה קליטה בפלאפונים באותה תקופה ולכן בשעה 7:30 התקשרתי הביתה להודיע שאנחנו עוד מעט נגיע וכנראה שנלך ישר לבית הכנסת להתפלל ערבית בשעה 8:00. ב-7:50 אנחנו במרחק 3 ק"מ מהיישוב וכבר חושך. לפתע שמעתי רעש ומשמאלי ראיתי 3 הבזקים של אור, אחד אחרי השני במרחק של 15-20 מטר מהכביש. מיד גם הרגשתי פגיעות ברכב וכאב חזק ביד שמאל והבנתי שתוקפים אותנו. ההבזקים שראיתי היו צרורות של ירי מנשק אוטומטי. המחשבה הראשונה שלי הייתה שאנחנו חייבים להתרחק מהם מהר ורחוק ככל הניתן, ולקוות שנשרוד עד שנצא מטווח האש. כאשר הרגשתי שאנחנו מספיק רחוקים, עצרתי בצד כדי להזעיק עזרה במכשיר ברק שבאוטו ולבדוק מה הנזק. היד שלי לפני הפגיעה הייתה מונחת על אדן החלון של האוטו וכשהסתכלתי היא הייתה מונחת על הברכיים שלי. מששתי את האצבעות ולא הרגשתי כלום והייתי בטוח שהיד נכרתה במקום שיש הכאבים החזקים במרפק. האחיין סובל מגמגום קשה והיה קשה לו לדבר. הוא הצליח לגרום לי להבין שגם הוא נפצע אבל ראיתי שהוא חי ומגיב בחיוניות. חיכיתי שיענו לי במכשיר ברק כמה שניות ואז החלטתי שאין טעם לעמוד שם. התחלתי לנסוע לעטרת עם יד אחת שתאחז גם בהגה וגם בהילוכים. היד השנייה לא תפקדה בכלל. המטרה שלי הייתה לחבור אל העזרה מהר ככל שניתן. ההבנה העמוקה שלי הייתה שהנה אני חי והקב"ה רוצה שאני אמשיך לחיות. הרגשתי שמעבר לפגיעה במרפק אני בסדר. בדיוק מול הפנים שלי בשמשה הקדמית ראיתי חור של קליע שלא פגע בי. המרחק בין המרפק לבין הלב בזווית של הירי היה בערך 2 ס"מ והגוף לא נפגע. המסקנה באותו רגע הייתה שהקב"ה שמר עלי שלא אמות ולא תהיה לי פגיעה שמסכנת את חיי. זה חיזק את הרצון שלי להיחלץ מן הפיגוע".
דב ממשיך ומספר על אותם רגעים דרמתיים של חילוץ מזירת הפיגוע: "בהמשך הנסיעה בא רכב מולי. אותתי לו לעצור וניסיתי להסביר לו שלא ימשיך בנסיעה כי יש מחבלים. הנהג דבר רוסית ולא הבין מה אני רוצה ממנו. למרות הזהרתי הוא המשיך בנסיעתו. מאוחר יותר נודע לי שהמחבלים ברחו מיד אחרי שפגעו בנו. הם לא פגעו בו וגם לא ברכב שהגיע כמה שניות אחרינו. שהגעתי לשער היישוב הודעתי לחיילים שנפגענו. הרכב שהיה אחרינו גם כן הגיע ובו הייתה משפחה מיישוב. האישה ברכב אחות בעבודתה והיא נגשה להגיש לנו עזרה ראשונה. גם היה רופא צבאי ביישוב באותו רגע והוא מיד הגיע והתחיל לטפל בנו".
על אחרית האירוע מספר דוב: "פינו אותנו לבית חולים. היד שלי לא נכרתה אבל היא נשארה נכה לצמיתות. האחיין שלי נפגע בשוק. לאחר כמה ימים בבית חולים החליטו לא להוציא את הקליע מן הרגל שלו מאחר וזה לא מפריע לו. הוא אפילו לא היה צריך שיקום. אני לאחר כ- 9 חודשים חזרתי לעבודה מלאה. בחסדי ה' אני חזרתי לתפקוד כמעט מלא. למדתי שלמרות שלפעמים יש קושי רב, בדרך כלל זה לא נורא והרבה מאוד דברים אפשר לעשות עם יד אחת או עם יד וחצי בלבד. אני מודה לה' כל הזמן שהפגיעה בי לא הייתה יותר קשה ובכלל שנשארתי בחיים".
אמנם נאספו בידינו סיפורים לא מעטים, אך אם תרצו לחלוק עימנו סיפורי ניסים נוספים, אתם מוזמנים לשגרם אלינו בלחיצה כאן.