בית המשפט המחוזי בתל אביב גזר שבע וחצי שנות מאסר ו-18 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים על איסלאם בדיר, בן 28 מכפר קאסם, שהודה והורשע במסגרת הסדר טיעון בהריגה וב-55 מקרים של גרימת חבלה, לאחר שהסיע מחבל מתאבד מכפר קאסם לפתח תקווה לפני כחמש שנים.
המחבל נסע בהמשך לתל אביב שם ביצע פיגוע ברחוב אלנבי, בו נהרגה רחל צ'רכי ונפצעו 55 בני אדם, חלקם באורח קשה.
השופט כתב כי "האסון שפקד את בני משפחתה של רחל ז"ל, הוא קשה ומר. כאשר נגדעים חייה של אשה צעירה, בדמי ימיה, במחי יד אכזרית אחת, המפעילה את מנגנון חגורת הנפץ, הפגיעה בבני המשפחה היא כואבת מאוד. ובמיוחד כך, כאשר האשה הצעירה הזו היא אם לשלושה ילדים, שטרם בגרו, שאז הפגיעה הזו כפולה ומכופלת".
בית המשפט כתב כי על הנאשם היה לפקוח את עיניו נוכח המצב הבטחוני בארץ, "אמת הדבר, הנאשם לא חפץ בתוצאה הכואבת והקשה הזו. אני מוכן להניח לטובתו, כי היה מתנגד, באופן נמרץ, לכך שזו תהא התוצאה. אלא שהוא חטא בעצימת עיניים, בנסיבות שבהן, כך על פי התיאור שהבאתי מתוך כתב-האישום ובו הודה, כל בר-בי-רב היה יכול להבין לאן פני הדברים מוליכים וכי המדובר, על פי מיטב ההתרשמות שלו, במחבל מתאבד הנמצא בדרכו לביצוע פיגוע התאבדות המוני.
גם על בסיס הסמיכות לאירועים של אותם עשרת הימים ספוגי הדם, כאשר, כמעט מידי יום ביומו, הזדעזע הציבור בארץ למשמע פיגועי ההתאבדות, יכול היה הנאשם לפקוח את עיניו העצומות. אילו היה פוקחן ועושה שימוש, כהלכה, במודעותו ובהבנתו את המתרחש, היה צריך גם לעשות את מה שהתבקש באותן נסיבות. ובאותן נסיבות יכול היה לפעול בדרכים אחדות, כדי לנסות ולמנוע, את מה שנראה היה כעומד להתרחש ואשר, אכן, התרחש, למרבית הצער, בסופו של עניין. והדברים האלה, בְקֶשֶת האפשרויות הסבירות, שהחל מהימנעות מהסעת אדם בלתי-מוכר וכלה בהשמעת זעקה רמה, באותה סימטה בפתח-תקוה, אפשר והיו מונעות את אסונה של משפחת צרכי, ואת הפגיעות הרבות באחרים, ובלשון אחרת, מן הצד האחֵר, של המבצע האכזר, את מעשה ההתאבדות הרצחני שלו.
מה שמצער הוא, שאין לנוּ עניין במקרה בודד. לפחות בעניינו של נאשם זה, אי-אפשר לומר, כי בצע כסף הניע אותו להסיע את מכרו ואת מי שלא היה מוכר לו. במקרים אחרים, בצע כסף עיוור את עיניהם של מסיעים כאלה, אשר עצמו את עיניהם מלראות את הנסיבות, שהיו ברורות אובייקטיבית. בחלק אחר של המקרים, רמת המודעות והכוונה הפלילית של אלה, הביאה אותם להיות מסייעים, ממש, לרצח. אלה המקרים היותר חמורים. בדין איבחן התובע הנכבד, את עניינם, במובן זה, מעניינו של הנאשם הזה. אלא, שגם אם כך, עדיין אין הנאשם בודד במעשהו. במצב כזה, הרתעת הרבים היא השיקול הדומיננטי המתבקש. מוטב שתהא אימת הדין על אחד כמוהו, מאימתו של המחבל, שהסיכונים הצפויים ממנו כלפיו, אינם מתחייבים בהכרח. מוטב שיהא אדם כזה חדור רצון למנוע פגיעות קשות בזולתו, ולעיתים בעשרות רבות של אזרחים תמימים אחרים, מאשר יהא בלבו חשש כלשהו, שמא ייחשב כמעורב במעשה החבלני.
את אלה אפשר להשיג, כך צריך לקוות, באמצעות ענישה קשה. את הרצון לדבוק במשימה החיונית של מניעת פגיעה באחרים, אפשר להמריץ, אפילו במחיר של חשדות כלשהם, המופרכים, בסופו של דבר. כאשר עניין לנו בחיי אדם, המוטלים על הכף, אסור לפסול אפילו פגיעה ממין זה במעורב, שהרי זו איננה בת-השוואה, כלשהי, לערך הצלת החיים, שבעבורו מותר להקריב הרבה יותר מאשר פגיעה מינורית, יחסית, מסוג זה שעמד עליה הסניגור הנכבד. ואפילו תינצל כך נפש אחת – דיינו.
על פי שורת ההגיון, והיא לבדה, כאשר עניין לנו בשיקול הדומיננטי של הרתעה וכאשר פוטנציאל העבריינים בעניינים דומים לשלנו, רחב וכולל גם חסרי-עבר-פלילי, אכן, אפשר, לכאורה, לטעון, כי העבר הפלילי, במקרה שכזה, איננו מעלה ואיננו מוריד. אלא שלא כך הדבר, לגופם של דברים. על פי כללי הענישה המקובלים עלינו מקדמת דנא, כמעט תמיד, ייחשב עבר נקי, כנסיבה לקולא, ועבר פלילי – יחמיר את מצבו של העבריין. זו מידה טבועה ביסודות הענישה. איש בחטאו יומת, במובן של ייענש. ואם רבים החטאים, וככל שרבים הם, עונשו יוכבד. וכך גם אם לחובתו חטאים בעברו. אין דומה החוטא לראשונה, לזה השב לחטוא. כך גם כאן. עברו הפלילי של הנאשם לא רק שאיננו משמש לזכותו, אלא שהוא משמש לחובתו", לשון פסק הדין.
המחבל נסע בהמשך לתל אביב שם ביצע פיגוע ברחוב אלנבי, בו נהרגה רחל צ'רכי ונפצעו 55 בני אדם, חלקם באורח קשה.
השופט כתב כי "האסון שפקד את בני משפחתה של רחל ז"ל, הוא קשה ומר. כאשר נגדעים חייה של אשה צעירה, בדמי ימיה, במחי יד אכזרית אחת, המפעילה את מנגנון חגורת הנפץ, הפגיעה בבני המשפחה היא כואבת מאוד. ובמיוחד כך, כאשר האשה הצעירה הזו היא אם לשלושה ילדים, שטרם בגרו, שאז הפגיעה הזו כפולה ומכופלת".
בית המשפט כתב כי על הנאשם היה לפקוח את עיניו נוכח המצב הבטחוני בארץ, "אמת הדבר, הנאשם לא חפץ בתוצאה הכואבת והקשה הזו. אני מוכן להניח לטובתו, כי היה מתנגד, באופן נמרץ, לכך שזו תהא התוצאה. אלא שהוא חטא בעצימת עיניים, בנסיבות שבהן, כך על פי התיאור שהבאתי מתוך כתב-האישום ובו הודה, כל בר-בי-רב היה יכול להבין לאן פני הדברים מוליכים וכי המדובר, על פי מיטב ההתרשמות שלו, במחבל מתאבד הנמצא בדרכו לביצוע פיגוע התאבדות המוני.
גם על בסיס הסמיכות לאירועים של אותם עשרת הימים ספוגי הדם, כאשר, כמעט מידי יום ביומו, הזדעזע הציבור בארץ למשמע פיגועי ההתאבדות, יכול היה הנאשם לפקוח את עיניו העצומות. אילו היה פוקחן ועושה שימוש, כהלכה, במודעותו ובהבנתו את המתרחש, היה צריך גם לעשות את מה שהתבקש באותן נסיבות. ובאותן נסיבות יכול היה לפעול בדרכים אחדות, כדי לנסות ולמנוע, את מה שנראה היה כעומד להתרחש ואשר, אכן, התרחש, למרבית הצער, בסופו של עניין. והדברים האלה, בְקֶשֶת האפשרויות הסבירות, שהחל מהימנעות מהסעת אדם בלתי-מוכר וכלה בהשמעת זעקה רמה, באותה סימטה בפתח-תקוה, אפשר והיו מונעות את אסונה של משפחת צרכי, ואת הפגיעות הרבות באחרים, ובלשון אחרת, מן הצד האחֵר, של המבצע האכזר, את מעשה ההתאבדות הרצחני שלו.
מה שמצער הוא, שאין לנוּ עניין במקרה בודד. לפחות בעניינו של נאשם זה, אי-אפשר לומר, כי בצע כסף הניע אותו להסיע את מכרו ואת מי שלא היה מוכר לו. במקרים אחרים, בצע כסף עיוור את עיניהם של מסיעים כאלה, אשר עצמו את עיניהם מלראות את הנסיבות, שהיו ברורות אובייקטיבית. בחלק אחר של המקרים, רמת המודעות והכוונה הפלילית של אלה, הביאה אותם להיות מסייעים, ממש, לרצח. אלה המקרים היותר חמורים. בדין איבחן התובע הנכבד, את עניינם, במובן זה, מעניינו של הנאשם הזה. אלא, שגם אם כך, עדיין אין הנאשם בודד במעשהו. במצב כזה, הרתעת הרבים היא השיקול הדומיננטי המתבקש. מוטב שתהא אימת הדין על אחד כמוהו, מאימתו של המחבל, שהסיכונים הצפויים ממנו כלפיו, אינם מתחייבים בהכרח. מוטב שיהא אדם כזה חדור רצון למנוע פגיעות קשות בזולתו, ולעיתים בעשרות רבות של אזרחים תמימים אחרים, מאשר יהא בלבו חשש כלשהו, שמא ייחשב כמעורב במעשה החבלני.
את אלה אפשר להשיג, כך צריך לקוות, באמצעות ענישה קשה. את הרצון לדבוק במשימה החיונית של מניעת פגיעה באחרים, אפשר להמריץ, אפילו במחיר של חשדות כלשהם, המופרכים, בסופו של דבר. כאשר עניין לנו בחיי אדם, המוטלים על הכף, אסור לפסול אפילו פגיעה ממין זה במעורב, שהרי זו איננה בת-השוואה, כלשהי, לערך הצלת החיים, שבעבורו מותר להקריב הרבה יותר מאשר פגיעה מינורית, יחסית, מסוג זה שעמד עליה הסניגור הנכבד. ואפילו תינצל כך נפש אחת – דיינו.
על פי שורת ההגיון, והיא לבדה, כאשר עניין לנו בשיקול הדומיננטי של הרתעה וכאשר פוטנציאל העבריינים בעניינים דומים לשלנו, רחב וכולל גם חסרי-עבר-פלילי, אכן, אפשר, לכאורה, לטעון, כי העבר הפלילי, במקרה שכזה, איננו מעלה ואיננו מוריד. אלא שלא כך הדבר, לגופם של דברים. על פי כללי הענישה המקובלים עלינו מקדמת דנא, כמעט תמיד, ייחשב עבר נקי, כנסיבה לקולא, ועבר פלילי – יחמיר את מצבו של העבריין. זו מידה טבועה ביסודות הענישה. איש בחטאו יומת, במובן של ייענש. ואם רבים החטאים, וככל שרבים הם, עונשו יוכבד. וכך גם אם לחובתו חטאים בעברו. אין דומה החוטא לראשונה, לזה השב לחטוא. כך גם כאן. עברו הפלילי של הנאשם לא רק שאיננו משמש לזכותו, אלא שהוא משמש לחובתו", לשון פסק הדין.