פרשת מסעי, החותמת את ספר במדבר, היא הפרשה של מצוות ישוב הארץ. אכן, הנושא של ארץ ישראל בהיבטיו השונים (הבטחת הארץ, מצוות התלויות בארץ, איסורים שנאמרו ביחס לארץ, וכו'), מופיע בהרבה מאוד מפרשיות התורה – מה שמצביע על מרכזיותו של הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל על פי תורת ישראל – אבל זכתה פרשת מסעי ובה נקבעה המצווה של ישוב ארץ ישראל:
והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אֹתה (במדבר לג, נג).
על פי פירושו של רש"י, אין מדובר אמנם בפסוק זה על מצווה (הציווי להוריש את הארץ מיושביה מצוי כבר בפסוק הקודם: "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם"), אלא על תנאי והבטחה:
והורשתם אותה מיושביה ואז – 'וישבתם בה': תוכלו להתקיים בה, ואם לאו – לא תוכלו להתקיים בה. כלומר, תנאי לכך שתוכלו להתקיים בארץ ישראל הוא, שתורישו את הארץ מיושביה.
אבל הרמב"ן בפירושו לתורה מפרש שמדובר במצווה: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה." על דעתי זו מצוות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה, כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצוות ה'. ומה שהפליגו רבותינו במצוות הישיבה בארץ ישראל, ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם, בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, - בכאן נצטווינו במצווה הזו, כי הכתוב הזה הוא מצוות עשה. ויחזיר המצווה הזו במקומות רבים: "בואו ורשו את הארץ". אבל רש"י פירש "והורשתם את הארץ" והורשתם אותה מיושביה, אז "וישבתם בה", תוכלו להתקיים בה. ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה, ומה שפירשנו הוא העיקר.
לאור הפירוש שנתן הרמב"ן לפסוק זה, כמצווה, כלל הרמב"ן את מצוות ישוב ארץ ישראל במניין המצוות (השגות על ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה ד'):
נצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה, והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם." ופירט אותה להם במצווה הזו כולה, בגבוליה ומצריה, כמו שנאמר: "ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה, בהר, בשפלה ובנגב ובחוף הים", שלא יניחו ממנה מקום.
לפי שיטת הרמב"ן, מצוות ישיבת ארץ ישראל היא אפוא מצווה לדורות, ומשמעותה היא שאין למסור את הארץ לזרים או לשממה. כמו כל מצוות התורה, גם מצווה זו יש בה שיעורים, והשיעורים שהתורה קבעה ביחס למצווה זו הם גבולות הארץ המפורטים בפרשתנו (במדבר לד, א-טו). משמעות הדבר היא, שכל שטח הכלול בגבולות הארץ – חלה בו מצוות יישוב הארץ, וממילא קיים בו הציווי לדורות של "ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". הדברים אמורים ביחס לכל שטחי יהודה והשומרון ורמת הגולן, שמצווה עלינו ליישבם, ואסור לנו – באיסור תורה – למסרם לזרים.
בקבעו כי משמעות "והורשתם את הארץ" היא מצוות עשה לדורות, השיג הרמב"ן על הרמב"ם על אשר לא מנה את מצוות ישוב ארץ ישראל במניין תרי"ג מצוות. יש סוברים, שלדעת הרמב"ם, אין אמנם מצווה מן התורה לישב בארץ ישראל, על כל פנים בזמן הזה.
ידועה שיטתו של ר' יצחק ליאון, שבפירושו "מגילת אסתר", על ספר המצוות לרמב"ם, כתב: נראה לי, כי מה שלא מנאה הרמב"ם הוא לפי שמצוות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו מארצם. אבל אחר שגלו מעל אדמתם, אין מצווה זו נוהגת לדורות, עד עת בוא המשיח. כי אדרבה, נצטווינו לפי מה שאמרו בסוף כתובות (דף קיא), שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה. והוכיחו מפסוק "השבעתי אתכם בנות ירושלים...אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", ודרשו בו שלא יעלו ישראל בחומה.
רוב הפוסקים לא קיבלו את דעתו של בעל "מגילת אסתר", והדעה הרווחת היא, שהסיבה לכך שהרמב"ם לא מנה את מצוות יישוב הארץ במניין המצוות היא, שעל פי הכללים שקבע בראש ספר המצוות (הכלל הרביעי), אין למנות "ציוויים הנוגעים לכל מצוות התורה כולה", כמו "קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב), שלשיטתו אינה מצווה מסוימת, אלא היא ציווי המתייחס לקיומן של כלל המצוות. מסתבר, כי לשיטת הרמב"ם, מצוות יישוב הארץ אינה מצווה פרטית, אלא מצווה המונחת ביסוד כל המצוות כולן (ולא רק ביסוד המצוות התלויות בארץ), וכיוון שהיא ציווי כללי הנוגע לכל מצוות התורה כולן, אין למנותה כמצווה פרטית.
למעשה, גם רש"י, המפרש את הפסוק שלפנינו כהבטחה, רואה את הציווי: "והורשתם", כמצווה (ראו פירוש אור החיים, לבמדבר, שם). לעניות דעתי, את הפסוק: "והורשתם את הארץ וישבתם בה", ניתן לקיים גם אליבא דפירושו של הרמב"ן, וגם אליבא דפירוש רש"י. פסוק זה מבטא גם מצוות עשה המונחת ביסוד כל המצוות כולן (ועל כן אמרו חז"ל (בספרי) כי "ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה"), ויש בו גם הדרכה נכונה ביחס לדרך שבה ניתן לקיים את המצווה. בפסוק זה מטילה עלינו התורה את החובה להיאחז בארץ ולא למסרה לאומה אחרת, ויחד עם זאת משמיעה לנו התורה בפסוק זה את האזהרה: אם לא תקיימו את "והורשתם את הארץ", לא תוכלו להתקיים בה, כלומר: לא תוכלו לקיים את המצווה של ישיבת ארץ ישראל.
בעניין זה לא תיתכננה פשרות, כשם שביתר מצוות התורה לא ניתן לעשות פשרות. דברים על כך כותב ר' חיים בן עטר – בעל "אור החיים" הקדוש, שהשבוע (ט"ו בתמוז) מלאו 264 שנים להסתלקותו בירושלים – בפירושו לאזהרת התורה שבאה בהמשך לפסוק שלפנינו. בפרשתנו נאמר (לג, נה): ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשֶכים בעיניכם ולצנינֶם בצֶדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם ישבים בה. פירש בעל אור החיים הקדוש: פירוש, לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו, אלא גם חלק ש[כבר] זכיתם בו אתם וישבתם בו, וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו, לומר: 'קומו צאו ממנו.
כלומר, אם עם ישראל לא יממש את זכותו על כל חלקי ארץ-ישראל, ויאפשר לנכרים את השליטה על חלקים מהארץ בתקווה שבכך יקנה שקט באותם מקומות שבהם הוא ישלוט (מה שנקרא בלשון ההזויה של ימינו: "אדמה תמורת שלום"), התוצאה תהיה, שלא זו בלבד שלא יקבל שקט במקומות אלה, אלא אותם נכרים ימשיכו למרר את חייהם של היהודים בדרישה הבלתי-מתפשרת שיסתלקו גם מאותם חלקים הנשלטים על ידם (עד כדי אובדן הארץ כולה).
בדומה ליתר אזהרותיה של התורה, גם אזהרה זו, בדבר התוצאות הקשות שינבעו מן הנכונות למסור חלקים מארץ ישראל בידי זרים, מתאמתת בדייקנות מופלאה לנגד עינינו. הצד הערבי, המודרך על ידי תורת הג'יהאד, אינו מוכן היום, ולא יהיה מוכן לעולם, לוותר על שום שטח של ארץ ישראל. נכונותם של חוגים מסוימים בצד הערבי למשא ומתן עם ישראל יש לה תכלית אחת בלבד: להכניע את ישראל ולסחוט ממנה את מירב הוויתורים האפשריים ליד שולחן הדיונים, כשאת היתר בכוונתם להשיג במלחמת טרור מתמשכת, שעתידה – כך הם מקווים – להתיש את המדינה עד שתאבד כליל את כוח הרצון להילחם על קיומה, מה שיביא לחיסולה הסופי, הל"ת. עם ישראל שילם מחיר דמים כבד בעטיים של הנסיונות לקנות שקט בתמורה למסירת חבלי ארץ ישראל לאויבינו. התמורה היחידה שצפויה מדינת ישראל לקבל בעד מסירתם של חבלי ארץ נוספים לאויבינו, היא הגברת הטרור ושפיכת דם נקיים – ממש כפי שהזהירה התורה שניתנה בהר סיני לפני אלפי שנים.
הסיכוי היחיד להצלת העם והמדינה מתהליך אובדני זה, הוא רק בדרך של החזרה לאמיתות הישנות של תורת ישראל, שמעולם לא נס ליחן, ולעולם לא ינוס ליחן, שעמדו במבחני הזמן ושאמינותן הוכחה אין ספור פעמים במרוצת הדורות.
האמונה באמיתות כל האמור בתורה היא מעיקרי האמונה: "אני מאמין באמונה שלימה, שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו" (העיקר התשיעי מי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם). אמונה זו מתייחסת כמובן גם למצוות ישוב ארץ ישראל שבפרשתנו, ולאזהרות התורה שלצידה. אמונה זו מחייבת את המסקנה, ששום "תכנית מדינית" בת-חלוף, שימיה כצל עובר, שבאה להמיר את התכנית האלקית הנצחית שבפרשתנו, לא תצלח. אם נחזיק באמונתנו זו – בד בבד עם קיום יתר דברי הברית (שהרי כל תכלית ישיבת הארץ היא שיתקיימו בה המצוות כולן, וראו תורה תמימה, דברים יב, אות קיד) – מובטחנו שיתקיימו בנו דברי הנביא ישעיהו (נד, יז): "כל-כלי יוצר עלייך לא יצלח וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי יהוה וצדקתם מאיתי נאום ה' ".
(פרופ' שוחטמן הוא פרופסור למשפט עברי במכללת "שערי משפט")
לפרשות הקודמות:
לפרשת 'בלק':אביהו מדינה
לפרשת 'חקת': הרב אליהו בקשי דורון
לפרשת 'קרח': פרופ' הלל וייס