ביום ראשון הקרוב וביום ראשון שלאחר מכן יוענקו בצה"ל ציונים לשבח על תפקוד קצינים וחיילים במהלך מלחמת לבנון השנייה. צל"ש אוגדונר יוענק לד"ר רועי סינגר, רופא צבאי בגדוד 890 של הצנחנים, על תפקודו במהלך שני קרבות בימיה הראשונים של המלחמה.



ד"ר סינגר, רופא גדודי בגדוד 890, מוצא את עצמו מגוייס למילואים ומצורף לגדוד 101 של החטיבה. את מפגש האש הראשון שלו עם לבנון הוא חווה דווקא בקרב אחר, ולא בקרב עליו הוא מקבל את הצל"ש. "זה היה ביום השני או השלישי של הקרב במארון א-ראס. הגענו למבנה מפואר שזכה לכינוי 'בית המח"ט'. ישבתי שם ולמדתי דף יומי. פתאום שמענו שריקה ופיצוץ. הבנו שנפגענו. טיל סאגר פגע בגג המבנה. לבשתי שכפ"ץ ורצתי לגג. שם ראיתי הרוג, סגן יפתח שריר הי"ד, ולצידו כמו ערימה של שלושה פצועים אחד על השני. הם היו בתצפית, חשופים, והפגז פשוט הדף אותם וערם אותם לערימה".



בעוד ארבעת החובשים וחיילים שעלו אל הגג סוחבים את הפצועים אל קומת הקרקע, ירד סינגר במדרגות הלולייניות מחופות השיש להכין את קומת הקרקע לקליטת הפצועים, ולהפוך אותה למעין תאג"ד מאולתר. כל חובש הוצמד לפצוע בפינה אחרת של החדר כשסינגר מדלג מפצוע לפצוע ונותן הוראות לטיפול בכל אחד ואחד מהם. "במו ידי עשיתי מעט מאוד", הוא אומר בצניעות, "עברתי מפצוע לפצוע כדי לוודא את הטיפול ולהנחות אותם".



בין הפצועים מגלה סינגר פצוע אחד שלמרות כל מאמצי החובש הדימום מרגלו לא פסק. "החיילים שמו לו חוסם עורקים. זה לא עזר. שמו לו חוסם עורקים רוסי שלוחץ יותר וגם זה לא עזר. הסמח"ט התחיל ללחוץ עלינו לפנות את הפצועים אבל ידעתי שבלי לעצור את הדימום לא ניתן להוציא אותו. בשלב הזה החלטתי לאלתר לו חלופה ל'סד-תומס' כדי לאפשר הוצאה שלו. הצמדתי אותו לאלונקה ומתחתי את הירך שלו כלפי מטה. הוא צרח מכאב, אבל הדימום הפסיק. זה היה בדיוק כשהמח"ט דחק בנו לפינוי מיידי. בחוץ חכתה לנו שיירה. הייתי אחרון לצאת מהמבנה. הפינוי התנהל תחת אש בלתי פוסקת".



בתוך פחות משעתיים הגיעו הפצועים לבית החולים רמב"ם בחיפה. "היום כל השלישייה בריאים ושלמים. דווקא הפצוע קל, שממנו ביקשתי ללחוץ על הפצע של הפצוע אנוש, נשאר עם הלם קרב קל. למי שלא רגיל למראות קשים כאלה המראה הזה של פצע פתוח ודימום קשה לא פשוט".



חשבתי שאין סיכוי להציל אותו, אבל באותו רגע ראיתי שכל המבטים מופנים אלי. הייתי חייב את זה גם לחיילים האחרים. שיהיה ברור לכולם שאנחנו עושים הכול כדי להגיע לכל אחד שנפצע.



האירוע השני, שעל התפקוד בו קיבל ד"ר סינגר את הצל"ש התרחש ביום השני של הקרב על הכפר עאייטה שאעב. "זה היה קרב מטורף. החיזבאללה חיכה לנו בשורת הבתים השנייה. כנראה שהם האזינו לתקשורת וידעו שאנחנו מתכוונים להיכנס לכפר. בשעה 7:00 נכנסנו לכפר. ב-7:10 קיבלנו את מכת האש הראשונה, שניים נפגעו באורח קל, המ"פ והסמ"פ. כדי להגיע אליהם נאלצנו להיכנס אל תוך סמטא שמצידה האחד מחבלי חיזבאללה ומהצד השני חיילי צה"ל. כולנו יודעים מה הרוחב של סמטא כפרית. זה המרחק שהיה בין הקנים של החיילים שלנו לקנים של החיזבאללה. מאותו רגע במשך יומיים, כשהתמקמנו במבנה, המחבלים היו מתקרבים, זורקים לתוכו רימון ונכנסים בירי פנימה כשאנחנו צולפים בהם מלמעלה".



היום השני של הקרב על הכפר החל ברימון שהושלך לתוך המבנה שבו היה הכוח, ומיד לאחריו נשמע צרור. חמישה נפצעו. שניים מתוכם פצועי הלם, אחד מתוכם לא מסוגל ללכת מרוב ההלם. תוך כדי טיפול בהם שומע סינגר בום שמרעיד את הבניין. התקרה מתפוררת על המג"ד והסמח"ט שהיו במקום, החלל מתמלא אבק. בירור מאוחר מגלה שמדובר היה באש "ידידותית". פגז טנק צה"לי פגע במבנה.



"קיבלנו קריאה שבבית שלידינו יש פצוע בכתף. עכשיו צריך לצאת החוצה כשהירי מחוץ למבנה מבוצע מטווחים מאוד קרובים. חשבתי שאין סיכוי להציל אותו, אבל באותו רגע ראיתי שכל המבטים מופנים אלי. אי אפשר להחליט שלא יוצאים אל הפצוע קשה שבבית הסמוך. הייתי חייב את זה גם לחיילים האחרים. שיהיה ברור לכולם שאנחנו עושים הכול כדי להגיע לכל אחד שנפצע. שידעו שיהיה מי שיטפל בהם".



סינגר יוצא עם הסמג"ד וארבעה חיילים נוספים אל האש שבחוץ ובריצה דרך הסמטא אל המבנה שממול. "מצאנו את ואדים. הוא היה מוטל על הרצפה. חיוור. מאבד דם. הכנסתי לו מחט לריאה כדי לבדוק לחץ. לא היה לחץ. הייתי צריך 'ערכת נקז חזה' כדי לבצע ניתוח בהול. אמרתי לו שאני עומד לנתח אותו בהרדמה מקומית. הוא מלמל 'בסדר'. הייתה לי ערכת רופא שבתוכה כל הציוד הנחוץ לניתוחי שדה בסיסיים. זה היה ניתוח קצר. בתוך שלוש דקות הוא הסתיים. הבעיה היא שהדופק המשיך לעלות והוא המשיך לאבד דם. הפכתי אותו בזהירות ומצאתי בגב שלו חור שהשפריץ דם. ביקשתי מאחד החיילים גזה כדי לסתום את החור. הוא העביר אלי, שמתי את הגזה אבל זה לא הספיק. ביקשתי עוד, וכך דחפתי לחור כעשר גזות שחסמו את כלי הדם הקטנים. הדימום פסק".



"אמרתי לו שאני מרדים אותו כדי להכניס לו צינור שיוכל לנשום. חששתי שפגז נוסף יפיל מעלינו את התקרה. שמתי גזה נוספת על צינור הנשימה שתשמש כמו פילטר. באותו רגע פגז פגע בגג הבניין. החדר התמלא באבק ועל הפילטר המאולתר שיצרתי נחסמו גרגרי אבק".



אחרי הטיפול הגיע שלב הפינוי. מפקד הגדוד מכניס לסמטא הצרה בין הבתים נגמ"ש מסוג פומה, שנדחק לעיני החיזבאללה שיורה מכל עבר. "פינינו אותו בריצה כשטילים עפים מעל הגוף שלו", מספר ד"ר סינגר. יחד עם ואדים מוכנסים ל'פומה' כמה פצועים קל. בתוך 20 דקות הגיעו הפצועים אל הגבול ומשם הדרך הייתה קלה ובטוחה הרבה יותר לבית החולים רמב"ם.



על הכניסה לבית, הטיפול בוואדים והפינוי יקבל ד"ר סינגר את צל"ש האוגדונר. אם רציתם לדעת, כמעט כל הפצועים, כולל ואדים, למעט אחד שעדיין סובל מהלם קרב, שומרים איתו על קשר, רובם יהיו גם בטקס הענקת הצל"ש לומר לו תודה.



איך התחושה לדעת שמה שעשית שם בלבנון מזכה אותך בעיטור הזה?



"זה נחמד", מתבטא סינגר בעדינות. "אבל את המתנה האמיתית שלי קיבלתי כבר שם, בלבנון, בזכות לטפל בחיילים ולהיות עם הכוח. הצל"ש הוא אולי הדובדבן, אבל את העוגה עצמה קיבלתי בקרב עצמו".