ביהמ"ש המחוזי בחיפה, הרשיע היום פה אחד את אסף (חוסאם) בן חאפז בן דוד (סואפטמה) , כבן 40 מהכפר טובאס שבשומרון, בעבירות קשירת קשר לסיוע לאויב ועבירה של מגע עם סוכן חוץ (מגע עם אחיו -סוכן הג'יהאד האיסלאמי).
בן חפאז בן למשפחה של ששה בנים וחמש בנות, עבר בתחילת שנות התשעים להתגורר בישראל, התגייר ונשא לאשה יהודיה אזרחית ישראל, ומנישואין אלו נולדו לזוג ארבעה ילדים (לאשתו שלושה ילדים מנישואיה הקודמים, שהצעיר ביניהם משרת כיום בצה"ל). הוא ענה לשם חוסאם סואפטה, שינה את שמו לאסף בן דוד, בשנת 1996 קיבל אזרחות ישראלית ומאז מתגורר באיזור חיפה. עד למעצרו, עבד כעובד קבלן בבתי הזיקוק.
שניים מאחיו עצורים כיום בישראל, בגין עבירות בטחון. ענייננו מתמקד באח נוסף של הנאשם ושמו צלאח, מחבל באירגון הג'האד האיסלמי, שהיה מבוקש על ידי כוחות הבטחון ונהרג ביום 20.12.06 בחילופי אש עם צה"ל.
לאחר הריגתו של צלאח בידי כוחות הבטחון, שהה הנאשם בבית האבלים מספר ימים, ועם חזרתו, התאסלם ביום 26.12.2006 בבית הדין השרעי בחיפה.
על פי עובדות כתב האישום, במהלך החודשים אוקטובר–דצמבר 2006 עמד הנאשם בקשר עם צלאח, הן במפגשים והן בשיחות טלפוניות, כאשר מטרת הקשר הייתה לסייע לצלאח בפעילותו במסגרת ארגון הג'האד האיסלמי. במסגרת הקשר ביניהם, הסכים הנאשם לרכוש עבור צלאח כמות גדולה של חומצה חנקתית המשמשת מרכיב בהכנת חומרי נפץ. לשם כך, קיבל הנאשם מצלאח כרטיס סים שהיה אמור לשמש אותם כערוץ תקשורת סודי, כדי לצמצם או למנוע אפשרות האזנה לשיחות הטלפון. הנאשם אף ביקש מאחותו סאא'דה לשמש אשת קשר בינו לבין צלאח וביקש לשם כך, לרכוש עבורה כרטיס סים חדש, על מנת למנוע אפשרות האזנה לשיחות הטלפון.
השופט עמית ציין בהכרעת הדין כי המדובר הוא במעין "מיקרו-קוסמוס" של הטרגדיה הישראלית-פלסטינאית. בהתייחס לאינדיקציות המצביעות על הסכמת הנאשם לשתף פעולה עם אחיו ציין - כי הנאשם התבטא במפורש בעת ישיבתו בבית האבלים על אחיו שנהרג, כי צלאח ביקש ממנו חומר (חומצה חנקתית) והוא הסכים לכך אך לא הספיק והוא מצטער על כך.
השופט עמית קבע כי יש בהתבטאות כדי ללמד הן על הסכמה מצד הנאשם לספק לצלאח את מבוקשו , והן על צער שלא הספיק לעשות כן. לחיזוק באים מכתב ששלח צלאח לנאשם לפני מותו של הראשון (ונמסר לו ע"י אביהם), בו הוא מבקש לקנות לו חומצה חנקתית ושקריו של הנאשם – בעיקר בנוגע לכרטיס המוזכר במכתב האמור (לצורך ההתקשרות עם צלאח)- ויוצרים את "המסה הקריטית" של ראיות להוכחת יסוד ההסכמה הנדרש בעבירת הקשר. בהתייחס למכתב קבע כי תוכנו של המכתב והחזקתו על ידי הנאשם הם ראיות נסיבתיות חזקות המצביעות על יסוד ההסכמה הנדרש לצורך עבירת הקשר ובמצטבר לראיות הנוספות יש בהן להטות את הכף לחובתו של הנאשם.
בסוף קביעותיו ציין השופט עמית: ענייננו אינו בעבירת החיפוי אלא בעבירת הקשר, בנכונותו של הנאשם לשתף פעולה עם אחיו. לגבי עבירה זו, גם קרבת דם מדרגה ראשונה, אינה יכולה להצדיק, גם לא מהצד המוסרי-ערכי, כטענת הנאשם, את ההסכמה לסייע לאחיו בפעולות כנגד המדינה.
השופט עמית הבהיר כי במקרה זה הנאשם לא נדרש, לא על ידי המחוקק ולא בעת תחקורו בשב"כ לאחר חזרתו מבית הוריו, להסגיר את אחיו. המחוקק היה ער לקושי הנדרש מאדם להסגיר את קרוב משפחתו, ולכן נקבע הסייג בסעיף 95ג' לחוק העונשין לגבי עבירת החיפוי "הוראות סעיף זה לא יחולו על בן זוג, הורה, צאצא, אח או אחות של אדם שזמם או עבר עבירה כאמור". בכך הכיר המחוקק בנטייה הטבעית של אדם שלא לפעול כנגד קרובו, והכיר בערך של התא המשפחתי, גם על חשבון הערך המוגן של בטחון המדינה.
האב"ד, השופט אילן שיף הצטרף לקביעתו של השופט עמית וציין כי על מנת להוכיח הווצרותה של עבירת קשר, על התביעה להוכיח רצון משותף של הקושרים לבצע בצוותא עבירה מסוג מסוים . המדובר בהסכמה לפעילות משותפת, המכוונת להשגת מטרה משותפת . מטרתו של כל אחד מהקושרים היא להשתתף בעצמו, ביחד או לחוד, כמבצע עבירה שלתכליתה נקשר הקשר. לקביעתו, תוכנו של המכתב, שמעיד על ההסכמה בין הנאשם לצאלח, מעיד גם על הסכמה לפעילות משותפת עתידית של הנאשם וצאלח. בהסכמה בין השניים ל-"נלכה ונעשה", שבמסגרתו תתקיים פעילות חשאית משותפת במטרה לסייע לאוייב.
השופטת הורוביץ הצטרפה אף היא לקביעת חברי ההרכב כי התביעה הוכיחה את רכיבי עבירת הקשר, והוסיפה כי דבריו של הנאשם בפני אחותו ובני משפחתו, לאחר מותו של צאלח, בבית האבלים, מלמדים כי הנאשם לא חזר בו מההבטחה, (לאח צלאח) אלא הצטער שלא הצליח לבצעה, טרם מותו של אחיו. הנאשם ואחיו צאלח חברו למטרה משותפת, לפעול יחד לסייע לאוייב. בין השאר, אספקת חומר מסוכן לאוייב.