<?xml:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר כששלושה נערים תושבי הישובים בית אל וכוכב השחר שבאזור מטה בנימין, עמדו בטרמפיאדה שבגבעה הצרפתית בירושלים, בתקווה שרכב כלשהו יסיע אותם הביתה או לפחות יקרב אותם לצומת הבאה.
כשרכב פורד גדול עצר שאלו השלושה 'לאן?', הוא ענה 'לפסגת זאב', הם ענו 'תודה' ונפרדו לשלום. הרכב המשיך בנסיעה מטרים אחדים, אבל לפתע עצר, והנהג הציע, במה שהיה נראה כטוב לב ורחמים השמורים במיוחד לשעה מוקדמת וחשוכה כל כך, להקפיץ את השלושה למחסום 'חיזמה', שבצפון ירושלים. משם, כך קיוו יהיה מעט קל יותר למצוא את הטרמפ המיוחל הביתה.
בשלב זה לא התעורר כל חשד בעיני השלושה. "המבטא של הנהג לא היה ברור, לוחית הזיהוי הייתה כמובן צהובה, הרכב היה נקי, כך שקשה היה לחשוד שמשהו לא בסדר", מספר שלומי, אחד הנערים.
חשדם של השלושה לא התעורר גם כשמהספסל האמצעי יצאו שני נוסעים ועברו לשבת בספסל האחורי. השלושה חשבו שמדובר בסך הכול במחווה של רצון טוב. "חשבנו שהם רוצים שנשב שלושתנו ביחד". כך מצאו השלושה את עצמם ישובים בספסל האמצעי כשלפניהם נהג ולצידו נוסע, ובספסל שמאחוריהם שני הנוסעים שהחליפו מקום "לכבודם".
הרמז הראשון לכך שמשהו לא תקין הגיע כשלושים מטרים לאחר תחילת הנסיעה. היה זה ברמזור שבו היה אמור הרכב לפנות שמאלה אל הגשר המוביל לפסגת זאב. באופן תמוה ויתר הנהג על הפניה והמשיך ישר. "שאלתי אותו 'מה קורה? לאן אתה נוסע?', הוא אמר לי ש'יש שם משטרה ואסור לי'. לא הבנו למה אסור לו לפגוש במשטרה, אבל כבר התחלנו לשמוע בקול שלו מבטא קצת מוזר. הנסיעה נמשכה ואז הוא התחיל לדבר בערבית עם החברים שלו. התחלנו לחשוש".
חלפו דקות נוספות ואז פנה הנהג לכיוון הכפר הערבי ענתה. "הוא פנה ימינה לכיוון ענתה. היה שם מחסום צבאי בכניסה לכפר, אבל הוא נסע במהירות. החיילים לא שמו לב אלינו כי הם התמקדו ברכבים שיוצאים מהכפר ואנחנו נכנסנו אליו פנימה. פחדנו מאוד. ביקשנו, התחננו ממנו שיחזור וייצא מהכפר. הוא אמר שעוד דקה נגיע ל'חיזמה' ושלא נדאג".
בשלב הזה מבצע שלומי מהלך שייתכן שהוא הציל את חייו ואת חיי חבריו. הוא שולף בתנועות קטנות ושקטות את הסלולארי שלו מהכיס, ומחייג למספר החירום 112. "ידעתי שהמספר הזה מגיע למוקד חירום שיכול לשמוע את מה שקורה ברכב. אחרי שחייגתי שאלתי את הנהג שוב ושוב 'לאן אתה נוסע? לאן אתה לוקח אותנו? תחזיר אותנו. מה אתה רוצה לעשות בנו?' כדי שמי שמקשיב לשיחה יבין שכנראה חוטפים אותנו".
"...הנהג פתח את החלון ודיבר איתו משהו על 'יהוד', אולי אמר לו שיש יהודים ברכב. הענק הזה הכניס את הראש פנימה לתוך הרכב. זה היה הרגע המפחיד מכולם. היה לו מבט רצחני בעיניים כשהוא הסתכל אלינו". 
בנסיעה מהירה ממשיך רכב ה'פורד' ומגיע למרכז הכפר. שם מופתעים השלושה לגלות המון אדם, "כאילו יש שם איזה שוק או משהו כזה. למרות שהשעה הייתה כמעט ארבע לפנות בוקר, היו שם המון ערבים". לאחר שהסתיימה הפרשה, התברר לשלושה שככל הנראה ההמון נאסף במרכז הכפר, כיוון שהיה מדובר באחד מלילותיו האחרונים של חודש הרמדאן. "הנהג עצר את הרכב ליד כל האנשים שהיו שם. התקרב אלינו ערבי גדול מימדים. הנהג פתח את החלון ודיבר איתו משהו על 'יהוד', אולי אמר לו שיש יהודים ברכב. הענק הזה הכניס את הראש פנימה לתוך הרכב. זה היה הרגע המפחיד מכולם. היה לו מבט רצחני בעיניים כשהוא הסתכל אלינו. אביחי, אחד החברים שלי, תקע בי מרפק ולחש מפוחד 'מה קורה פה?'. הבנו שהלילה הזה לא עומד להסתיים טוב. הנהג המשיך בנסיעה בין הסמטאות. התחננתי לנהג שיחזיר אותנו. אמרתי לו שאנחנו בסך הכול בני 17, ילדים, שיעזוב אותנו..."
רגעי האימה הפכו ארוכים יותר ויותר. הנהג המשיך בנסיעה מהירה בין הסמטאות. "הוא נסע במהירות מדהימה, כאילו הוא בכביש מהיר, פונה ימינה ושמאלה בין הבתים. הוא הגיע לאזור של שטח פתוח ואמר לנו 'כאן זה בית הקברות שלנו...' החברים שלו צחקו, אנחנו היינו בשיא הפחד. מבחינתי זה היה רמז למה שהם מתכננים לנו. המשכנו בנסיעה ואז אחד הערבים שמאחורינו שאל 'למי יש שיחות?' הוא התכוון למי יש אפשרות להתקשר. הוא ביקש לעשות שיחה בטלפון, לא הסכמתי. אמרתי לו שקודם יעצור את הרכב ואז יקבל את הטלפון. הוא אמר לנו בהתגרות 'נראה אתכם יורדים כאן'. ניסינו לפתוח את הדלת, אבל הנהג נתן גז והמשיך בנסיעה. אמרתי לו שייקח את כל מה שיש לנו אבל שיעזוב אותנו. הוא שאל מה יש לנו, אמרתי שיש עלי רק טלפון וחמישים שקלים. הוא המשיך בנסיעה ופתאום עצר בין הבתים והחצרות החשוכים ואמר לנו 'תרדו'.
ירדנו מהרכב אל הסמטא. הרכב המשיך עוד קצת ואז עשה פרסה ועצר שוב לידינו. הנהג ושלושת החברים שלו יצאו אלינו ותפסו את החברים שלי שניים על כל אחד. ניצלתי את הרגע הזה והתחלתי לברוח בין הבתים. ראיתי שאחד מהם עוזב את החבר שלי ומתחיל לרדוף אחרי. גם הנהג עזב את החבר השני, נכנס לרכב ונסע אחרינו, ברחתי שמאלה לתוך אחת החצרות, דילגתי על סלעים, על שיחים ואבנים בריצה, תוך כדי שאני מתקשר 100. ענתה לי פקידה, אמרתי לה שאני בורח כרגע מערבים שמנסים לחטוף אותנו בכפר ענתה. עברו כמה שניות עד שהיא הבינה שאני רציני ואז העבירה אלי קצין שניסה להרגיע אותי ואמר שהוא 'שולח כחולים (שוטרים)'.
כשדיברתי עם הפקידה ראיתי שיש לי שיחה ממתינה. אלה היו אנשי מג"ב שהתקשרו אלי ורצו לדעת איפה אני". ככל הנראה הגיעו אנשי מג"ב לטלפון של שלומי בעקבות אותה שיחת חירום חשאית למוקד 112 שביצע במהלך הנסיעה. "תוך כדי הריצה הגעתי לקיר נמוך, טיפסתי עליו ועליתי על גג של אחד הבתים. למטה המשיך המרדף אחרי, אבל כבר לא יכולתי לראות לא את הערבי שרודף אחרי ולא את הרכב. בטלפון ניסיתי לתאר למג"בניקים את המקום שבו אני נמצא".
"ברחתי שמאלה לתוך אחת החצרות, דילגתי על סלעים, על שיחים ואבנים בריצה תוך כדי שאני מתקשר 100. ענתה לי פקידה, אמרתי לה שאני בורח כרגע מערבים שמנסים לחטוף אותנו בכפר ענתה".
בשלב זה, כך התברר מאוחר יותר ערכו שני הערבים שנותרו ליד חבריו של שלומי בדיקה גופנית לשניים. "הם מצאו ארנק וטלפון סלולארי", ממשיך ומספר שלומי. "את הארנק הם השאירו. הוא לא עניין אותם. את הטלפון הסלולארי הם זרקו אל הסלעים וניפצו אותו".
כארבעים דקות המתין שלומי על הגג עד להגעת כוחות המשטרה ומשמר הגבול כשהוא מכוון אותם בלחישות דרך הסלולארי. "בבית שמתחתי התחילו האנשים להתעורר לתפילה. שמעתי צעדים, חלונות נפתחים. בינתיים המג"בניקים מזהים אותי לפי המיקום של הסלולארי. הם נכנסו לכפר בג'יפ כשהם מפעילים צופר. שמעתי את הצופר בסלולארי, עברו עוד כמה דקות עד שראיתי אותם מתקרבים אלי. מאוחר יותר הם סיפרו לי שכשהם נכנסו לכפר זרקו עליהם אבנים, ולא נתנו להם להתקדם עד שהיו צריכים לעשות עיקוף גדול בדרך אלי. כשראיתי אותם, רצתי אליהם. הם ניסו לאבטח את הסמטא כדי שלא ייזרקו עלי אבנים".
ג'יפ המג"ב מחלץ בשלב זה את שלומי ומגיע איתו למחסום 'חיזמה'. שם הוא פוגש את שני חבריו שמספרים כיצד לאחר שברח כשבידו הסלולארי, הבינו ככל הנראה החוטפים שהעסק מסתבך מאוד מבחינתם, והדרך לאיתורם תהיה קלה. כיוון שכך החליטו להשיב את שני הנערים לקרבת המחסום, שם חברו הצעירים לכוחות שבחסום, ומאוחר יותר פגשו את שלומי. יחד הגיעו לחקירת משטרה שגבתה מהם עדויות ופתחה בחקירה.