לנוכח ההתנהלות התקשורתית בימים שסביב יום הזיכרון לרצח רבין אומר העיתונאי חגי סגל כי הוא חש "בוז מקצועי", כהגדרתו, כאשר הוא "רואה את מיטב גורמי התקשורת משתטים מדי שנה ומנסים ליצוק בכל שנה תוכן של שנאה ליום הזה. מנסים לפתוח פצעים ישנים בתואנות נקלות".
ראיה לדבריו מוצא סגל בהחלטה לפתוח מהדורות חדשות בסיפור הקלטת הקוראת לשחרור מוקדם של יגאל עמיר. לטעמו היה ראוי למקם ידיעה מעין זו בשולי החדשות ולא מעבר לכך.
סגל מבהיר בדבריו כי תחושת הבוז והבושה שהוא חש מתמקדת באפיק המקצועי עיתונאי בלבד, ואינה נוגעת לסוגיה מגזרית כזו או אחרת. הוא משווה בין ההתנהלות התקשורתית בארצות הברית לאחר רצח הנשיאים שם. לטעמו לא היה עיסוק רב כל כך בסוגיות שוליות כל כך. "אני מתבייש בשביל המדינה", הוא אומר.
באשר להתעסקות הרבה יותר השנה בדמותו של רבין ופחות בפועלו, אומר סגל כי יש לזכור ש"רבין היה ראש ממשלה ולא הוגה דעות, ובמרכז עשייתו היה פרויקט שנכשל, וכולם מודים בכך היום, אם לא בגלוי אז בסתר, לכן מתעסקים בדמותו האישית. עם זאת הוא שב ומזכיר את העיסוק בסוגיות שוליות וזניחות כ"ילד של עמיר, בקלטת ובאריאל זילבר המסכן שלא אמר שום דבר מיוחד".
באשר להאשמת הציבור הימני כזה שמצידו הגיע הרוצח, אומר סגל כי אין לשכוח ש"רבין הלך למהלך קיצוני. אם נתניהו היה הולך למהלך של טרנספר או אפילו רק לסיפוח יש"ע תוך כדי זלזול בשמאל הגדרתם כ'פרופלורים' וקביעה שהוא ראש ממשלה של חלק מהעם בלבד, מישהו בשמאל היה תוקף אותו".
עם זאת מוסיף ומזכיר סגל כי בניגוד לתחושה הרווחת ברחוב הישראלי התנקשויות פוליטיות הגיעו גם מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. הוא מזכיר את רימון היד שהושלך לעבר ביתו של השר צבי פנקס ז"ל שנפטר תקופת מה לאחר ניסיון ההתנקשות בו, וזורקי הרימון ידועים בשמם ואחד מהם (עמוס קינן) אף הפך לעיתונאי בכיר.
באשר להפגנות נגד הסכם אוסלו אומר סגל כי על פי רוח הדברים העולה מדברי גורמים בציונות הדתית המביעים חרטה על השתתפותם בהפגנות, נראה כאילו קיים איסור להביע דעה המנוגדת להסכמי אוסלו. "הפגנות ומשרוקיות הן מצווה בדמוקרטיה", הוא קובע ואומר כי גם אם נשמעו ביטויים לא נעימים בהפגנות הימין הרי שאלה הועתקו כמעט בתיאום מהפגנות השמאל בהן נקראו שוב ושוב קריאות כדוגמת 'שרון רוצח' ו'בגין רוצח'.