ערב ועידת אנאפוליס מממש יו"ר אגודת חכמי המוסלמים ברצועת עזה, מרוואן אבו ראס, את הבטחתו וקובע כי חל איסור על הכרה בזכות הקיום של מדינת ישראל וכי מוסלמי העושה כן ייחשב כופר שהוציא עצמו מעדת האסלאם ודינו הוצאה להורג.
אבו ראס אמר בהקשר זה, כי ההכרה בישראל היא סטייה מהוראות ההלכה האסלאמית והדגיש, כי זכות השיבה היא מצווה מחייבת דתית לאומית שאסור לוותר עליה. הוא תקף את נשיא בתי הדין השרעיים, תייסיר תמימי, שקרא למוסלמים לבקר בירושלים בידיעה שהם יזדקקו לאישור ישראלי. לדבריו, מדובר בהשלמה עם נורמליזציה עם ישראל, הפסולה בתכלית השלילה. בראיון לאתר האינטרנט "אסלאם און ליין" (21 בנובמבר 2007) חזר והתייחס אבו ראס לפסקים קודמים הרואים בוויתור על שעל כלשהו מאדמת פלשתין "כפירה". הוא טען, כי אין סתירה בין פסקים שהתירו להכיר בישראל לבין עמדתו הנחרצת, בכך שהמתירים התייחסו רק למצבים בהם אין מוצא אחר מתוקף הנסיבות, בדומה לצורך של אדם במצוקה לאכול פגרים ודם. בימינו אלה, לא שייך עניין הכורח ואין כל צורך להכיר בישראל או לוותר על הזכויות ההיסטוריות של הפלשתינים.
בעמדה זו תמך יונס אל-אסטל, מראשי החמאס ודיקן הפקולטה להלכה אסלאמית באוניברסיטה האסלאמית בעזה. לדבריו, מוסלמי המזלזל באחד היסודות הקדושים של הדת נחשב כאילו הוציא עצמו מכלל האומה המוסלמית. אף הוא עשה את ההבחנה בין ההתייחסות לישראל כמציאות קיימות מכורח הנסיבות לבין ההכרה האסורה בזכות קיומה.
הפסק מעורר מחלוקת בין חכמי הדת המוסלמים. יש החולקים על דעתו של אבו ראס, לא בעניין האיסור להכיר בישראל אלא בחומרת המעשה והשלכותיו. מאהר אל-סוסי, אף הוא מומחה להלכה אסלאמית קובע, כי אין העבירה מצדיקה את הוצאת הפלשתיני המכיר בישראל מכלל העדה המוסלמית, בשל הנסיבות המיוחדות של העם הפלשתיני. עם זאת, גם הוא סבור, כי מוסלמי שאינו פלשתיני המכיר בישראל דינו כדין כופר ובוגד.
אבו ראס אמר בהקשר זה, כי ההכרה בישראל היא סטייה מהוראות ההלכה האסלאמית והדגיש, כי זכות השיבה היא מצווה מחייבת דתית לאומית שאסור לוותר עליה. הוא תקף את נשיא בתי הדין השרעיים, תייסיר תמימי, שקרא למוסלמים לבקר בירושלים בידיעה שהם יזדקקו לאישור ישראלי. לדבריו, מדובר בהשלמה עם נורמליזציה עם ישראל, הפסולה בתכלית השלילה. בראיון לאתר האינטרנט "אסלאם און ליין" (21 בנובמבר 2007) חזר והתייחס אבו ראס לפסקים קודמים הרואים בוויתור על שעל כלשהו מאדמת פלשתין "כפירה". הוא טען, כי אין סתירה בין פסקים שהתירו להכיר בישראל לבין עמדתו הנחרצת, בכך שהמתירים התייחסו רק למצבים בהם אין מוצא אחר מתוקף הנסיבות, בדומה לצורך של אדם במצוקה לאכול פגרים ודם. בימינו אלה, לא שייך עניין הכורח ואין כל צורך להכיר בישראל או לוותר על הזכויות ההיסטוריות של הפלשתינים.
בעמדה זו תמך יונס אל-אסטל, מראשי החמאס ודיקן הפקולטה להלכה אסלאמית באוניברסיטה האסלאמית בעזה. לדבריו, מוסלמי המזלזל באחד היסודות הקדושים של הדת נחשב כאילו הוציא עצמו מכלל האומה המוסלמית. אף הוא עשה את ההבחנה בין ההתייחסות לישראל כמציאות קיימות מכורח הנסיבות לבין ההכרה האסורה בזכות קיומה.
הפסק מעורר מחלוקת בין חכמי הדת המוסלמים. יש החולקים על דעתו של אבו ראס, לא בעניין האיסור להכיר בישראל אלא בחומרת המעשה והשלכותיו. מאהר אל-סוסי, אף הוא מומחה להלכה אסלאמית קובע, כי אין העבירה מצדיקה את הוצאת הפלשתיני המכיר בישראל מכלל העדה המוסלמית, בשל הנסיבות המיוחדות של העם הפלשתיני. עם זאת, גם הוא סבור, כי מוסלמי שאינו פלשתיני המכיר בישראל דינו כדין כופר ובוגד.