לקראת יום השישים להכרזת הכ"ט בנובמבר התפרסמו בעיתונות הקנדית שני מאמרים העוסקים בסוגיית המאבק על ארץ ישראל, ובאופן שאולי יפתיע רבים, בשניהם עולה גישה שאינה מקבלת את התעמולה הערבית בת עשרות השנים, בדבר אשמתה של ישראל במאבקים הישראלים ערביים. את שני המאמרים מתרגמים ומפיצים אנשי המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.



באחד המאמרים, אותו כתב סאלים מנצור ב-Toronto Sun תחת הכותרת 'שישים שנות סרבנות ערבית' נכתב כי ביום ההצבעה ההיא בעצרת האומות המאוחדות התקבלה הצעת חלוקה שכזכור סורבה על ידי הצד הערבי. מנצור מזכיר לציבור קוראיו מידע שככל הנראה נעלם או הועלם מהם ולפיו מאז ההצבעה יכלו הערבים לשנות את דרכם ועמדתם ולהכיר בזכויות היהודים למדינה, לאמץ את החלטת האו"ם לגבי החלוקה, ולשאת ולתת על תנאי דו קיום, לסייע לפלשתינאים להקמת מדינתם, ובכך היו זוכים לתמיכת המעצמות וארה"ב במתן מענה לצרכי עמיהם ובהבאת שגשוג לאזור.



לדברי מנצור העולם הערבי ממשיך במרוצת השנים לשווק למערב שקר שאותו מקפיד העולם המערבי לבלוע בשלמותו או ברובו ולפיו עמדתה הקבועה של ארצות הברית לצד ישראל היא זו שמנועת שלום ולא הסרבנות הערבית.



לטעמו של מנצור המניע לשקר זה הוא העובדה שעל פי האיסלאם הקיצוני המונח 'שלום צודק' מחייב שהיהודים יקבלו על עצמם תנאי 'דימות', דהיינו חיי נתינות תחת שלטון מוסלמי ולא חיים תחת שלטון עצמאי במדינה עצמאית. תנאי כפיפות שכזו, התואמים את ימי החיים תחת דלטון האימפריות הערביות לא ניתן יהיה לקיים אם יקבלו המוסלמים את הכרזת החלוקה של כ"ט בנובמבר.



מאמר קנדי נוסף שפורסם לקראת יום השישים להצבעה הוא 'הגירוש הנשכח' של ארווין קוטלר ופורסם ב- National Post.



קוטלר מזכיר גם הוא כי בבסיסה הייתה החלטת האו"ם לחלוקה בין מדינה יהודית לערבית, ואם היו מקבלים מנהיגי ערב את תכנית החלוקה הרי שהמלחמה הגדולה הייתה נמנעת ובכך גם לא הייתה נוצרת תופעת הפליטות שמקורה באותה סרבנות ערבית.



בדבריו מזכיר קוטלר פרט נוסף ונשכח בדמות גירושם ועקירתם של כמעט מיליון יהודי מדינות ערב. על מצוקת הפליטים היהודים שנרדפו בידי מדינות ערב מציין קוטלר שבעוד הפליטים הערבים זכו ל-126 החלטות באו"ם בעוד מצוקת הפליטים היהודים כלל לא אוזכרה ומעולם לא הביעה מדינה ערבית חרטה על העוולות שביצעה בימים אלה.