מארגון "חוננו" נמסר כי השחרור הבוקר בוצע, על פי החלטת השופט המחוזי, נעם סולברג, מיום רביעי כי זיהוי הבנות מוטל רק על המשטרה ולא על הקטינות ועל כן שחרר אותן.
בפולמוסים עיתונאיים וציבוריים עלתה לפתע, בעקבות המעצר, שאלת היכולת לאכוף על קטינים הזדהות עם רשויות המדינה. פעילי זכויות אדם שרבים מהם נטועים עמוק בשמאל הישראלי מצאו עצמם מתחבטים בין זכות הבנות לחופש לבין התנגדותם שלהם לנסיבות מעצר הבנות. בנוסף לכל אלה צצה ועלתה בימים האחרונים השאלה: 'איפה ההורים שלהן? לא מפריע להם שהבנות במעצר? שיבואו, יזדהו במקומן ויקחו אותן הביתה. איפה האחריות ההורית?'
ביום רביעי השבוע זומנו משפחותיהן של הבנות על ידי המשטרה (שמתברר יודעת היטב מי הבנות באמת, מה שמותיהן, היכן הן מתגוררות ומי הוריהן) לפגוש את הבנות בפעם הראשונה מאז מעצרן. אבי (שם בדוי), אביה של יעל (שם בדוי), מספר לראשונה על ימי הדאגה שעברו על המשפחות, על המפגש עם הבת, על המידע המזעזע שנחשף בפני ההורים במפגש המרגש, וגם מתייחס לשאלות על האחריות ההורית.
את השיחה עם אבי אנחנו מקיימים זמן קצר לאחר שלביתו הגיעו שוטרים כשהם מלווים בלוחמי משמר הגבול ובידיהם צו חיפוש חתום על ידי שופט. "הם רצו לחפש תמונות של יעל שיוכלו להשוות ובכך לזהות את הילדה כדי שיהיה אפשר לשחרר אותה", הוא מספר.
"המטרה של הבנות האלה היא לעורר מודעות ציבורית, אולי אפילו לעורר מרי אזרחי. שלא נהיה עוד כצאן לטבח, שלא נחכה לפינוי בחיבוק ידיים. הן רוצות לומר לרשויות אין לכם סמכות. לא אתם תחליטו בעבורנו. למען העיקרון הזה הן יושבות שם במעצר את כל הימים האלה", מבהיר אבי כבר בפתח דבריו דברים שבהמשך יחזור עליהם בווריאציות שונות, חש צורך להיות שליח נאמן של הבת העצורה.
"אתמול היה ביקור הורים ראשון מאז המעצר. המשטרה זימנה אותנו יחד עם כל המשפחות לחדר שבו בדרך כלל אסירות נפגשות עם ילדיהן. וכך ללא זכוכית הפרדה בינינו פגשנו את הילדה. כל המשפחות נפגשו באותה שעה באותו חדר. כל משפחה תפסה פינה. הייתה לנו בדיוק שעה. במצב שכזה אתה לומד להעריך מה זה לפגוש את הבת שלך..."
לאחר החיבוקים והנשיקות ניסו ההורים לדלות מהבנות כל פירור מידע על הקורות אותן בשבועיים האחרונים. "ביקשנו שיספרו על הכול ממש מההתחלה". יעל סיפרה כיצד הגיעה עם חברותיה למאחז 'גבעת האור', שם ביקשו לערוך מעט סדר ולנקות מעט מסביב, עד שלפתע הבחינו שלמקום מוזרמים כוחות של לוחמי מג"ב. "פתאום הן הבינו שהן מכותרות. המג"בניקים קראו להן בצעקות לצאת. הן לא בדיוק ידעו מה לעשות ועלו לגבעה".
בתום מרדף קצר נלכדו הבנות בידי אנשי מג"ב ש"בברוטאליות פיזית ומילולית הכניסו אותן לניידת. הביטויים שלהם היו גסים וקשים. היו שם שני בנים שקיבלו מכות קשות מאוד. המג"בניקים דרשו מהן שיזדהו ואחר כך ישוחררו, אבל התחושה שלהן באותו רגע הייתה שהן לא עשו כלום, ולכן אין שום סיבה להזדהות".
הבנות הובאו למעצר, סירבו לקבל עורך דין ולמסור את פרטיהן. לאחר זמן מה הגיעה למקום עורכת דין מטעם עמותת 'חוננו', העמותה אותה מנהל שמואל מידד (זנגי), ומטפלת באסירים ועצירים יהודיים ובבני משפחותיהם. עורכת הדין של 'חוננו' הייתה היחידה שעימה תקשרו הבנות בשלב זה. כשעולה שמה של עמותת 'חוננו' על שפתיו של אבי הוא פותח במסכת שבחים ארוכה. "אין די מילים טובות לתאר את האדם הזה, זנגי. בכל מצב ובכל שעה של היום הוא מסור לטיפול בעניין בצורה יוצאת מן הכלל".
בעקבות מידע קודם התעורר אצל הבנות חשש שהשוטרים יבצעו חיפוש על גופן. הכתובת לבירור הסוגיה הייתה מבחינתן עורכת הדין של 'חוננו'. "הן שאלו אם יתכן שיבצעו עליהן חיפוש, והיא אמרה שבשום פנים ואופן לא. אין שום סיבה שיעשו עליהן חיפוש. הן נרגעו, אבל אחרי שהיא הלכה המשיכה החקירה תוך כדי צעקות וגידופים. אחת הבנות נאזקה בידיה, ואז הגיעה שוטרת, שלפה את אחת הבנות והעבירה אותה לתא סמוך..." בשלב זה של סיפורו ניכר על אבי שבחירת המילים קשה לו. "עשו להן מעשים מאוד חמורים שעוד יתבררו...", הוא אומר ושוקל את מילותיו. ניכר עליו שהוא אינו מורגל בתיאורים של אירועים מעין אלה שנעשו באותו תא סמוך, אבל כמי שהחליט להעביר את תחושותיהן של הבנות והאירועים שפקדו אותן הוא ממשיך בעדינות "לקחו אותן אחת אחת ושוטרות ערכו עליהן חיפוש גופני... באחד המקרים נכנס לתא גם שוטר לזמן קצר ויצא, במקרה אחר נערך חיפוש על בת שהייתה שרועה על הקרקע. כל זה כשהנבדקת צורחת וחברותיה שומעות מהתא הסמוך את הצעקות. הכול כדי לשבור את רוחן. האירועים שהתרחשו שם עוד יצאו החוצה ועוד יוודעו לפרטיהם..."
מילה טובה אחת אומר אבי על קצין אסירות, תושב אחד הישובים, שהיה היחיד שלאחר שהגיעו לתא המעצר "השתדל לדאוג להן. להפריד אותן מהאסירות הפליליות. אבל בכל זאת לא נתנו להן להתקשר. לא אישרו ביקורים. לא אפשרו להכניס ספרי לימוד". במהלך תקופה זו נכנסו לבקרן רק עורכי דין כדוגמת פרופ' הלל וייס ודומיו ששוחחו עימן והעבירו למשפחות שבחוץ את המסר שאותו ביקשו להעביר "אנחנו חזקות".
"במשך השבוע וחצי הראשון לא היה לנו מידע על מה שעובר עליהן וחוץ מלדאוג לא יכולנו לעשות כלום. אחרי התקופה הראשונה התמקדנו בשאלה איך משחררים אותן ובמקביל איך לא לעמוד בדרכן הערכית. איך לעזור להן", אומר אבי כשהוא מבטא הזדהות עם מטרות מאבקה של בתו אבל מוסיף: "כואב לנו לראות שהבנות הן שצריכות לעשות את המאבק הזה".
לסיום אני שואל אותו על ה"אחריות ההורית" שכל כך העסיקה את התקשורת בימים האחרונים. כמו לאורך השיחה כולה עמו, בקול שקט, כשהוא פורט את מילותיו אחת אחת, הוא משיב: "הבנות האלה נמצאות שם מתוך אידיאל עמוק וטהור. הן כואבות את הכאב של עם ישראל שמנסים לדכא אותו. אנחנו עצמנו לא שמענו על התכנית שלהן להגיע למקום. לא עודדנו אותן להגיע לשם. אבל כשראינו את האומץ ואת העוז שגילו בעצמן לא יכולנו להגיד להן 'אתן ילדות קטנות שמשחקות משחקים'. עמדנו ביראת כבוד מול המהלך שלהן וכהורים השתדלנו לשמור עליהן בלי לפגוע במטרות שהן הציבו לעצמן".
(בוידאו: עדות נוספת מפיו של הפרופ' הלל וייס)