בשבוע הבא יפורסם ויימסר הדו"ח המלא של ועדת וינוגרד שינתח את כשלי מלחמת לבנון האחרונה. רבות דובר על תפקוד שדרות ההנהגה, הן המדינית והן הצבאית, במהלך ימי המלחמה. רבות דובר על תחושת חוסר המטרה המוגדרת והברורה ללוחמים ולמפקדיהם, תחושה שחילחלה דרך כל שרשרת הפיקוד.
במהלך השבועות האחרונים שוחחנו עם לוחמים רבים שסיפרו על תחושותיהם. על שיחה אחת שכזו, שיחה עם מפקד צוות ביחידה מובחרת, נספר בשורות הבאות. מסתבר שגם צוות לוחמים שעבר רבות וסיכן את חייו בימי שירותו הצבאי נשבר כשהוא מגלה שלנותני הפקודות מלמעלה לא ברורה מטרת המלחמה.
עופר (שם בדוי) היה מפקד צוות באחת היחידות המובחרות שלחמו בקרבות הקשים ביותר במלחמת לבנון האחרונה. כדי למנוע את זיהויו אנחנו נוקטים בשם בדוי וכדי שלא לפגוע ביחידתו לא נציין גם באיזו יחידה מדובר. נקבע רק כי מדובר באחת מיחידות השדה המובחרות של צה"ל.
"לחמנו במארון א-ראס. חמישה חיילים נהרגו בקרב שם. נכנסנו לשם בלי להבין בכלל שמדובר במלחמה. לא ידענו לאן אנחנו מגיעים ולאיזו מטרה. אחרי הלחימה הקשה, אחרי שיצאנו מהכפר ראינו שמסביב לכפר הכול מופצץ על ידי חיל האוויר. הכול מופצץ, אבל רק מסביב לכפר ולא בתוכו. לא הבנו למה לא הפציצו פנימה לפני שנכנסנו, לפני שנהרגו חיילים. כששאלנו את המפקדים אמרו לנו שחוששים מאיזה שניים שלושה אזרחים שאולי נשארו בכפר. כאן התחילה נקודת השבר של חברים ביחידה. ראינו את ההומאניטריות המטורפת שצה"ל פעל בה. אלפי פלאיירים הורדנו מהאוויר כדי לבקש מהאזרחים לצאת מהמקום. צורת הלחימה הזו גרמה לנו לאבד את האמון בדרגים הגבוהים".
עופר מספר כיצד בהמשך הקרבות היכתה בהם התובנה לפיה גם למפקדים ולמפקדי המפקדים לא ברורה מטרת הלחימה. "כשהגענו לבינת ג'בל הייתה תחושה כללית שאף אחד לא יודע מה קורה. לוחם נוסף נהרג מהצוות שלנו, ואז פתאום, אחרי שבוע של ירי אין סופי, אחרי פיצוצים ללא הפסקה, טילים שנורים לעברנו, בניינים קורסים, אנחנו שומעים שבמקום אחר הוחלט לשחרר צוות שלם לשבוע נופש בבית מלון. היו לנו בצוות לוחמים שעמדו להשתחרר בעוד שלושה חודשים. באותו רגע הם פשוט דרשו לעזוב. אלה לוחמים שעברו בשירות שלהם המון, הסתכנו וראו את המוות מול העיניים, ופתאום, כשאין יעדים וחיילים נהרגים כאילו בלי סיבה ברורה הם כבר לא מוכנים להסתכן יותר. התחילו לדבר ביניהם על זה שבעוד שלושה חודשים הם רוצים לראות את הבית ולא להיהרג פה בגלל החלטות המאניטאריות מיותרות ובגלל שהמפקדים לא יודעים מה עושים כאן בכלל".
הלוחמים הוותיקים הודיעו למפקדים שהם מסרבים לצאת ללחימה. "היינו אז בבניין גדול שהשתלטנו עליו במרכז הכפר. הם נכנסו לאחד החדרים והסתגרו בו. המפקדים ניסו לשכנע אותם לצאת. היו צעקות, ויכוחים, והכול באמצע לבנון, באמצע האש והפיצוצים. כשביקשתי מהם להיכנס אליהם פתחו לי את הדלת. נכנסתי, ראיתי אותם יושבים שם מדוכאים וכועסים. ניסיתי לדבר איתם על ערכי המלחמה ועל חשיבות הצלת הארץ וכל זה, אבל הם אמרו לי 'עזוב אותנו מדיבורים גבוהים. אנחנו רוצים לחיות. אנחנו לפני שחרור. לא בא לנו למות סתם כך' ".
תקרית הלוחמים הותיקים לא הייתה יחידה. עופר מספר על לוחם נוסף ש"הודיע לסמ"פ, שהחליף את מפקד הצוות שנפצע, שהוא חייב לרדת חזרה לישראל כי כואבת לו השן. אתה מבין מה זה? בגלל כאב בשן הוא רוצה לרדת. היה ברור לכולם שזו לא הסיבה, והסיבה האמיתית היא פחד. מדובר גם כאן בלוחם שלחם והקריב בשנות השירות שלו. הסמ"פ אמר לו כמובן שאין רופא עכשיו, ושיסתכל מסביב ויבין שאנחנו באמצע מלחמה. כשהוא הודה שהוא לא צריך טיפול אלא חושש הסמ"פ צעק עליו 'אני מתבייש שהעברתי אותך מסלול'. זה לא היה המקרה היחיד. היה ברור שמה ששובר אותנו זה שאין מטרה אמיתית מול העיניים. זה חילחל אלינו דרך כל הפקודות המבולבלות, דרך כל התשובות שקיבלנו מכל מי שהיו לו דרגות על הכתפיים. אנשים היו שבורים".