כדי לפרסם את המאמר הזה צריך היה מן הסתם הרבה אומץ, ובכל זאת הוא יצא לאור. הסופר הערבי המפורסם ממוצא עיראקי, עארף עלואן, קובע במאמר שפרסם כי דווקא ליהודים יש זכות היסטורית על ארץ ישראל. כמו כן הוא מגדיר את אגדת הנכבה כ"השקר הגדול".
במאמרו, אותו פרסם באתר השמאל הערבי 'אחוו'אר' והמתורגם ומופץ על ידי סוכנות ממר"י, קורא הסופר לעולם הערבי להכיר בזכותם החוקית של היהודים על מולדתם על בסיס הקשר ההיסטורי של העם היהודי אליה, קשר שהיה קיים עוד לפני הכיבוש הערבי ונמשך גם לאחריו. לדבריו, תעשה הכרה זו צדק, תפסיק את האלימות וההרג נגד הערבים ובין הערבים לבין עצמם, ואף תפתח בפני העולם הערבי אפיקים חדשים המתאימים לערכי החברה בת ימינו.
מאמרו של הסופר העיראקי גדוש מידע המוכר מאוד לכל ישראלי ממוצע, אך ככל הנראה אינו מוכר כלל בעולם הערבי. הוא מאשים את הליגה הערבית שסירבה להכיר בהחלטת החלוקה של האו"ם ובכך שבמקום הכרה זו קראה למלחמה ובכך הובילה לתוצאה הקשה מבחינת הערבים, הלא היא "הנכבה".
הוא מפנה אצבע מאשימה הן כלפי המשטרים הערביים והן כלפי שכבת המשכילים בעולם הערבי, שלדבריו, יחד עם הליגה הערבית, ובעזרת מושג ה"נכבה", תיעלו את התודעה הערבית למסגרת תרבותית צרה, שמקורה במסורת התרבותית הערבית של אי הכרה באחר ובזכויותיו, ותוצאותיה אלימות וקנאות. וזאת בד בבד עם ניסיונות לשכתב את ההיסטוריה של פלסטין במטרה להכחיש כל קשר בינה לבין העם היהודי.
בנוסף הוא טוען שתודעת ה"נכבה" בעולם הערבי הפכה לבומרנג: כתוצאה ממנה הופיעו שליטים עריצים, אנשי דת קיצוניים וקנאים דתיים שונים, ובהקשר זה הוא גם טוען שהעולם הערבי לא יוכל לתקן את תדמיתו הטרוריסטית במערב בלי להשתחרר ממושג ה"נכבה" ונגזרותיו.
במסגרת המאמר, ולצורך הוכחת טענתו המרכזית, לפיה ליהודים יש זכות היסטורית על אדמת פלסטין, הוא סוקר את ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל. הוא מטיל ספק באמיתות המסורות האסלאמיות עליהן מתבססים הערבים בדרישה לזכותם על פלסטין, על ירושלים ועל הר הבית. הוא מציין כי בהר הבית נמצאו ועדיין נמצאים גם מקומות פולחן של דתות אחרות שקדמו להופעת האסלאם.
לדבריו היחס ליהדות אינו אלא חלק מהמנטאליות הערבית המסורתית של אי הכרה באחר ובזכויותיו. דוגמא נוספת למנטאליות זו הוא מביא את יחסם של הערבים לזכויות הכורדים בעיראק ולזכויות הנוצרים במצרים ובלבנון.
עוד תוקף עילואן במאמרו גם את תאוות הרצח הערבית ותוהה: "כאשר האספסוף בעזה קשר את ידיו ורגליו של הבכיר הפלסטיני וזרק אותו, בעודו בחיים, מהקומה הארבע עשרה [של בנין רב קומות בעזה] למטה, שאלתי את עצמי: אלו אמירות דתיות או פוליטיות הוחדרו לראשם של נערים אלו שגרמו להם להתייחס לחיים באכזריות מצמררת כזו? קודם לכן, כבר צפיתי בעצמי במסך הטלוויזיה בגופותיהם של שני חיילים ישראלים שהושלכו ארצה מהקומה השנייה באחת הערים הפלסטיניות (הלינץ' ברמאללה). מהי השפה או השקר הלשוני ההיסטורי הגדול, המוחק מלב אדם כל רגש מוסרי נעלה כשהוא מקיים קשר עם אדם אחר חסר ישע בעודו בחיים".
"אני קורא לערבים, הנרתעים ממעשי נבלה כאלה, בעזרת דברי אלה, להסיר את הלוט ולמגר את השקר הגדול, שמזה ששים שנה הצדיק, שיבח וחיזק התנהגות חייתית. התנהגות זו כבר אינה מייצגת רק התנהגות בלתי מודעת של יחידים, אלא הפכה לתופעה תרבותית נרחבת, שהתחילה בלבנון, ואחר כך עברה לעיראק ולפלסטין והתקדמה בהתמדה ובעקשנות לעבר שאר מדינות ערב. השקר הגדול הוא מה שנקרא בפי הערבים "הנכבה", כלומר, הקמת שתי מדינות על אדמת פלסטין, האחת: מדינת ישראל שהיהודים הסכימו לקבלה, והשנייה: מדינת פלסטין שהערבים סירבו לה".
הוא מאשים את מלומדי האסלאם בהנחלת השקר של גזילת אדמתו על ידי היהודים ללא ביסוס היסטורי ובכך הובילו למצב בו "הפכה המילה טרור לכינוי הנצמד לערבי בכל מקום בעולם בו הוא נמצא. למרות המאמצים המדיניים והתרבותיים, שמשקיעות מדינות ערב גדולות וחשובות, כגון: מצרים, סעודיה, ירדן וחלק ממדינות המפרץ, בתיקון הקשרים של הערבים עם העולם ובהגבלת תרבות הטרור בתוך החברות הערביות - הן נכשלו. זאת בשל סיבה אחת: פעולת התיקון החיצונית והפנימית נבעה מתוך עצם התפישה של ה"נכבה" וכהמשך לה. דבר זה מוכיח לנו שאין תקווה שהערבים יצליחו לעמוד במבחן המאבק בטרור מבחינה תרבותית ומדינית, אלא אם ייצרו נקודות מוצא חדשות ושונות, והשקפה חדשה, הרחוקה לגמרי מכבלי הפולחן הדתי שבנו הערבים בזמן המודרני וקראו לו בשם "נכבה".
ובאופן ממוקד על טענות הערבים לזכויות בארץ ישראל כותב הסופר והמחזאי: "הערבים מתייחסים לבעיה הפלסטינית כבעיה מסובכת ביותר, ואולם, לאמיתו של דבר, היא אינה מסובכת, אלא בעיני הערבים, ברגשותיהם ובהגותם הלאומית והדתית. הערבים אספו טענות שווא בדבר זכותם הבלעדית על אדמת פלסטין, תוך כדי שימוש בטיעונים טפלים ובמספר אכסיומות, המסתמכות על מקורות שבעל פה ובכתב, שאת רובם הם עצמם חיברו לאחר הכיבושים האסלאמיים, ואסרו על כולם, בין אם ערבים ובין אם זרים, לבחון אותם מחדש. כאשר הסכימו הערבים לבוררות של האו"ם ולאמנות האו"ם לפתרון הבעיה הפלסטינית, עמדו האכסיומות שלהם בסתירה ברורה למסמכים ההיסטוריים המהימנים שהיו בידי הארגון הבינלאומי. לכן הם איבדו עשרות שנים בהתעקשותם על מהימנות המסמכים שלהם, שאינם תואמים להיסטוריה של האזור המוכרים באופן רשמי, היסטוריה הנסמכת על עדויות מוחשיות לגמרי כגון: עדויות ארכיאולוגיות באדמת פלסטין, על הכתוב בשלושת ספרי הקודש של הדתות המונותיאיסטיות, ועל דברי ההיסטוריונים של רומא, ולפניהם ההיסטוריונים של יוון ... וכן על מחקרים היסטוריים מודרניים..."
על ירושלים מציין עלואן כי קיימות בה מקומות פולחן יהודיים ונוצריים קודמים למוסלמים. הוא אינו חושש להזכיר גם את מסגד אל-אקצא, "שלגבי הערבים המוסלמים נחשב למקום דתי, שאללה ייחד רק להם מאז האדם הראשון, והם קוראים לו בשם "אל-חרם אל-קדסי אל-שריף". מקום זה כולל מספר מקומות פולחן, ובהם מסגד כיפת הסלע אותו בנה עבד אל-מלכ בן מרואן במאה השביעית לספירה, כלומר 72 שנה לאחר הכיבוש המוסלמי. מקום התכנסות דתי זה היה מעל אבן השתייה הבולטת בראש הר המוריה. הר המוריה כולל שלושה מקומות פולחן קדומים של היהודים ומקומות פולחן נוצריים ... מסגד כיפת הסלע המתומן הוקם במקום בו הייתה כנסיה ביזנטית קדומה בקרבת בית המקדש של שלמה שהרומאים הרסו בשנת 70 לספירה".
"אם רוב המוסלמים טוענים שהר הבית הוא מקום אסלאמי ולאף אחד אין זכות להיות שותף בו, הרי שהם אינם מודעים להימצאותם של מקומות פולחן יהודיים ונוצריים בתוך חומות הר הבית עוד קודם למסגד כיפת הסלע ..."
הערבים מתרברבים רבות בסובלנותם וביחסם הטוב כלפי יהודים ונוצרים, שחיו תחת השליטה המוסלמית לאחר הכיבוש המוסלמי. דיבורים אלה הם חלק מסילוף העובדות עליו בנו הערבים את תרבותם הדתית והלאומית. הסופרים וההיסטוריונים הערבים לא חדלו מלהערים דפים מליציים שרשמו את תולדות תקופה זו ... אולם, המציאות מאששת את ההיפך מטענות שווא אלה, שכן ברית עמר אילצה את היהודים והנוצרים לבחור בין עזיבת דתם והתאסלמות לבין תשלום מס תמורת מגורים ... והגנה על חייהם ונכסיהם במולדתם המקורית".
עלואן מגולל את החוקים שהקשו על חיי היהודים תחת האסלאם ומנעו מהם תפקידים מסויימים והגבילו את תנועתם.
עוד הוא מזכיר כי "הפסוקים המקללים את היהודים רווחו והטילו ספק בספר הקודש שלהם מתוך רצון עז של הערבים להתנשא על היהודים החיים ביניהם, להשפיל אותם ולנגוש בהם עד כליה ללא סיבה. עם הזמן, גרמה התייחסות זו ליהודים רבים מאוד לעזוב את עריהם ואדמתם".
"הערבים טוענים שהכותל המערבי הוא נכס השייך להם כיוון שהנביא מחמד קשר את סוסו אל-בוראק אל אחת מהלולאות שלו, כאשר הסיע אותו אללה בלילה מהמסגד הקדוש במכה כדי שיתפלל במקום הפולחן "אל-אקצא" שבירושלים ... למרות שאמיתות סיפור הנסיעה הלילית מפוקפקת. אלא שההיסטוריה של הערבים לאחר האסלאם מכילה בתוכה כמה דברים מוזרים. וכי מה מקנה לסוס זכות גדולה מזו של קיר שמשקלו יותר מאלפיים טון כדי לצרפו לנכסים השייכים למוסלמים. זו דוגמא אחת מני אלפים של אגדות שבדו מלבם הקנאים תוך זלזול בשכלם של הערבים".
לקראת סופו של המאמר שרק קטעים ממנו מובאים כאן, אך הוא ארוך ומפורט מאוד, כותב עלואן כי "כדי למנוע שפיכות דמים נוספת של חפים מפשע ... וכדי למנוע הפיכת ההידרדרות בלבנון, עיראק, עזה והגדה המערבית לביצה שתתפשט ותכלול בתוכה את כל המדינות והחברות הערביות, צריכים הערבים לבחון עתה מחדש את שאלת ה"נכבה" ולהציע חזון חדש ואמיץ לעתיד האזור ותושביו; חזון שבמסגרתו יכירו בפומבי בזכות החוקית של היהודים על מדינתם לאור העובדות ההיסטוריות ולא בהסתמך על החיבורים מלאי הכעס והדמגוגיים, שהתודעה המבולבלת שלהם הפרישה והפכה אותם לאידיאולוגיה, תודעה המורכבת והבנויה על שקרים, מיתוסים וסילוף כתוצאה מהעיקרון של אי ההכרה באחר".
ובנתיים "הדבר החשוב מכל הדרוש למען חיזוק החזון החדש, הוא אימוץ העיקרון הקובע שיש לגנות באופן רשמי את האנשים, הקבוצות, החברות, המפלגות הדתיות והפוליטיות וכן המשטרים הטוטאליטריים שייסדו את תהילתם ומנהיגותם הריקנית מתוך נקודת מוצא של מושג ה"נכבה", החשוף תמיד לקליטת טענות שווא ושקרים נוספים".
במאמרו, אותו פרסם באתר השמאל הערבי 'אחוו'אר' והמתורגם ומופץ על ידי סוכנות ממר"י, קורא הסופר לעולם הערבי להכיר בזכותם החוקית של היהודים על מולדתם על בסיס הקשר ההיסטורי של העם היהודי אליה, קשר שהיה קיים עוד לפני הכיבוש הערבי ונמשך גם לאחריו. לדבריו, תעשה הכרה זו צדק, תפסיק את האלימות וההרג נגד הערבים ובין הערבים לבין עצמם, ואף תפתח בפני העולם הערבי אפיקים חדשים המתאימים לערכי החברה בת ימינו.
מאמרו של הסופר העיראקי גדוש מידע המוכר מאוד לכל ישראלי ממוצע, אך ככל הנראה אינו מוכר כלל בעולם הערבי. הוא מאשים את הליגה הערבית שסירבה להכיר בהחלטת החלוקה של האו"ם ובכך שבמקום הכרה זו קראה למלחמה ובכך הובילה לתוצאה הקשה מבחינת הערבים, הלא היא "הנכבה".
הוא מפנה אצבע מאשימה הן כלפי המשטרים הערביים והן כלפי שכבת המשכילים בעולם הערבי, שלדבריו, יחד עם הליגה הערבית, ובעזרת מושג ה"נכבה", תיעלו את התודעה הערבית למסגרת תרבותית צרה, שמקורה במסורת התרבותית הערבית של אי הכרה באחר ובזכויותיו, ותוצאותיה אלימות וקנאות. וזאת בד בבד עם ניסיונות לשכתב את ההיסטוריה של פלסטין במטרה להכחיש כל קשר בינה לבין העם היהודי.
בנוסף הוא טוען שתודעת ה"נכבה" בעולם הערבי הפכה לבומרנג: כתוצאה ממנה הופיעו שליטים עריצים, אנשי דת קיצוניים וקנאים דתיים שונים, ובהקשר זה הוא גם טוען שהעולם הערבי לא יוכל לתקן את תדמיתו הטרוריסטית במערב בלי להשתחרר ממושג ה"נכבה" ונגזרותיו.
במסגרת המאמר, ולצורך הוכחת טענתו המרכזית, לפיה ליהודים יש זכות היסטורית על אדמת פלסטין, הוא סוקר את ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל. הוא מטיל ספק באמיתות המסורות האסלאמיות עליהן מתבססים הערבים בדרישה לזכותם על פלסטין, על ירושלים ועל הר הבית. הוא מציין כי בהר הבית נמצאו ועדיין נמצאים גם מקומות פולחן של דתות אחרות שקדמו להופעת האסלאם.
לדבריו היחס ליהדות אינו אלא חלק מהמנטאליות הערבית המסורתית של אי הכרה באחר ובזכויותיו. דוגמא נוספת למנטאליות זו הוא מביא את יחסם של הערבים לזכויות הכורדים בעיראק ולזכויות הנוצרים במצרים ובלבנון.
עוד תוקף עילואן במאמרו גם את תאוות הרצח הערבית ותוהה: "כאשר האספסוף בעזה קשר את ידיו ורגליו של הבכיר הפלסטיני וזרק אותו, בעודו בחיים, מהקומה הארבע עשרה [של בנין רב קומות בעזה] למטה, שאלתי את עצמי: אלו אמירות דתיות או פוליטיות הוחדרו לראשם של נערים אלו שגרמו להם להתייחס לחיים באכזריות מצמררת כזו? קודם לכן, כבר צפיתי בעצמי במסך הטלוויזיה בגופותיהם של שני חיילים ישראלים שהושלכו ארצה מהקומה השנייה באחת הערים הפלסטיניות (הלינץ' ברמאללה). מהי השפה או השקר הלשוני ההיסטורי הגדול, המוחק מלב אדם כל רגש מוסרי נעלה כשהוא מקיים קשר עם אדם אחר חסר ישע בעודו בחיים".
"אני קורא לערבים, הנרתעים ממעשי נבלה כאלה, בעזרת דברי אלה, להסיר את הלוט ולמגר את השקר הגדול, שמזה ששים שנה הצדיק, שיבח וחיזק התנהגות חייתית. התנהגות זו כבר אינה מייצגת רק התנהגות בלתי מודעת של יחידים, אלא הפכה לתופעה תרבותית נרחבת, שהתחילה בלבנון, ואחר כך עברה לעיראק ולפלסטין והתקדמה בהתמדה ובעקשנות לעבר שאר מדינות ערב. השקר הגדול הוא מה שנקרא בפי הערבים "הנכבה", כלומר, הקמת שתי מדינות על אדמת פלסטין, האחת: מדינת ישראל שהיהודים הסכימו לקבלה, והשנייה: מדינת פלסטין שהערבים סירבו לה".
הוא מאשים את מלומדי האסלאם בהנחלת השקר של גזילת אדמתו על ידי היהודים ללא ביסוס היסטורי ובכך הובילו למצב בו "הפכה המילה טרור לכינוי הנצמד לערבי בכל מקום בעולם בו הוא נמצא. למרות המאמצים המדיניים והתרבותיים, שמשקיעות מדינות ערב גדולות וחשובות, כגון: מצרים, סעודיה, ירדן וחלק ממדינות המפרץ, בתיקון הקשרים של הערבים עם העולם ובהגבלת תרבות הטרור בתוך החברות הערביות - הן נכשלו. זאת בשל סיבה אחת: פעולת התיקון החיצונית והפנימית נבעה מתוך עצם התפישה של ה"נכבה" וכהמשך לה. דבר זה מוכיח לנו שאין תקווה שהערבים יצליחו לעמוד במבחן המאבק בטרור מבחינה תרבותית ומדינית, אלא אם ייצרו נקודות מוצא חדשות ושונות, והשקפה חדשה, הרחוקה לגמרי מכבלי הפולחן הדתי שבנו הערבים בזמן המודרני וקראו לו בשם "נכבה".
ובאופן ממוקד על טענות הערבים לזכויות בארץ ישראל כותב הסופר והמחזאי: "הערבים מתייחסים לבעיה הפלסטינית כבעיה מסובכת ביותר, ואולם, לאמיתו של דבר, היא אינה מסובכת, אלא בעיני הערבים, ברגשותיהם ובהגותם הלאומית והדתית. הערבים אספו טענות שווא בדבר זכותם הבלעדית על אדמת פלסטין, תוך כדי שימוש בטיעונים טפלים ובמספר אכסיומות, המסתמכות על מקורות שבעל פה ובכתב, שאת רובם הם עצמם חיברו לאחר הכיבושים האסלאמיים, ואסרו על כולם, בין אם ערבים ובין אם זרים, לבחון אותם מחדש. כאשר הסכימו הערבים לבוררות של האו"ם ולאמנות האו"ם לפתרון הבעיה הפלסטינית, עמדו האכסיומות שלהם בסתירה ברורה למסמכים ההיסטוריים המהימנים שהיו בידי הארגון הבינלאומי. לכן הם איבדו עשרות שנים בהתעקשותם על מהימנות המסמכים שלהם, שאינם תואמים להיסטוריה של האזור המוכרים באופן רשמי, היסטוריה הנסמכת על עדויות מוחשיות לגמרי כגון: עדויות ארכיאולוגיות באדמת פלסטין, על הכתוב בשלושת ספרי הקודש של הדתות המונותיאיסטיות, ועל דברי ההיסטוריונים של רומא, ולפניהם ההיסטוריונים של יוון ... וכן על מחקרים היסטוריים מודרניים..."
על ירושלים מציין עלואן כי קיימות בה מקומות פולחן יהודיים ונוצריים קודמים למוסלמים. הוא אינו חושש להזכיר גם את מסגד אל-אקצא, "שלגבי הערבים המוסלמים נחשב למקום דתי, שאללה ייחד רק להם מאז האדם הראשון, והם קוראים לו בשם "אל-חרם אל-קדסי אל-שריף". מקום זה כולל מספר מקומות פולחן, ובהם מסגד כיפת הסלע אותו בנה עבד אל-מלכ בן מרואן במאה השביעית לספירה, כלומר 72 שנה לאחר הכיבוש המוסלמי. מקום התכנסות דתי זה היה מעל אבן השתייה הבולטת בראש הר המוריה. הר המוריה כולל שלושה מקומות פולחן קדומים של היהודים ומקומות פולחן נוצריים ... מסגד כיפת הסלע המתומן הוקם במקום בו הייתה כנסיה ביזנטית קדומה בקרבת בית המקדש של שלמה שהרומאים הרסו בשנת 70 לספירה".
"אם רוב המוסלמים טוענים שהר הבית הוא מקום אסלאמי ולאף אחד אין זכות להיות שותף בו, הרי שהם אינם מודעים להימצאותם של מקומות פולחן יהודיים ונוצריים בתוך חומות הר הבית עוד קודם למסגד כיפת הסלע ..."
הערבים מתרברבים רבות בסובלנותם וביחסם הטוב כלפי יהודים ונוצרים, שחיו תחת השליטה המוסלמית לאחר הכיבוש המוסלמי. דיבורים אלה הם חלק מסילוף העובדות עליו בנו הערבים את תרבותם הדתית והלאומית. הסופרים וההיסטוריונים הערבים לא חדלו מלהערים דפים מליציים שרשמו את תולדות תקופה זו ... אולם, המציאות מאששת את ההיפך מטענות שווא אלה, שכן ברית עמר אילצה את היהודים והנוצרים לבחור בין עזיבת דתם והתאסלמות לבין תשלום מס תמורת מגורים ... והגנה על חייהם ונכסיהם במולדתם המקורית".
עלואן מגולל את החוקים שהקשו על חיי היהודים תחת האסלאם ומנעו מהם תפקידים מסויימים והגבילו את תנועתם.
עוד הוא מזכיר כי "הפסוקים המקללים את היהודים רווחו והטילו ספק בספר הקודש שלהם מתוך רצון עז של הערבים להתנשא על היהודים החיים ביניהם, להשפיל אותם ולנגוש בהם עד כליה ללא סיבה. עם הזמן, גרמה התייחסות זו ליהודים רבים מאוד לעזוב את עריהם ואדמתם".
"הערבים טוענים שהכותל המערבי הוא נכס השייך להם כיוון שהנביא מחמד קשר את סוסו אל-בוראק אל אחת מהלולאות שלו, כאשר הסיע אותו אללה בלילה מהמסגד הקדוש במכה כדי שיתפלל במקום הפולחן "אל-אקצא" שבירושלים ... למרות שאמיתות סיפור הנסיעה הלילית מפוקפקת. אלא שההיסטוריה של הערבים לאחר האסלאם מכילה בתוכה כמה דברים מוזרים. וכי מה מקנה לסוס זכות גדולה מזו של קיר שמשקלו יותר מאלפיים טון כדי לצרפו לנכסים השייכים למוסלמים. זו דוגמא אחת מני אלפים של אגדות שבדו מלבם הקנאים תוך זלזול בשכלם של הערבים".
לקראת סופו של המאמר שרק קטעים ממנו מובאים כאן, אך הוא ארוך ומפורט מאוד, כותב עלואן כי "כדי למנוע שפיכות דמים נוספת של חפים מפשע ... וכדי למנוע הפיכת ההידרדרות בלבנון, עיראק, עזה והגדה המערבית לביצה שתתפשט ותכלול בתוכה את כל המדינות והחברות הערביות, צריכים הערבים לבחון עתה מחדש את שאלת ה"נכבה" ולהציע חזון חדש ואמיץ לעתיד האזור ותושביו; חזון שבמסגרתו יכירו בפומבי בזכות החוקית של היהודים על מדינתם לאור העובדות ההיסטוריות ולא בהסתמך על החיבורים מלאי הכעס והדמגוגיים, שהתודעה המבולבלת שלהם הפרישה והפכה אותם לאידיאולוגיה, תודעה המורכבת והבנויה על שקרים, מיתוסים וסילוף כתוצאה מהעיקרון של אי ההכרה באחר".
ובנתיים "הדבר החשוב מכל הדרוש למען חיזוק החזון החדש, הוא אימוץ העיקרון הקובע שיש לגנות באופן רשמי את האנשים, הקבוצות, החברות, המפלגות הדתיות והפוליטיות וכן המשטרים הטוטאליטריים שייסדו את תהילתם ומנהיגותם הריקנית מתוך נקודת מוצא של מושג ה"נכבה", החשוף תמיד לקליטת טענות שווא ושקרים נוספים".