שופט בית המשפט העליון לשעבר ד"ר מישאל חשין מקונן על זניחת התלמוד בקרב הציבור החילוני. לדעתו הזיהוי בין החרדיות לתלמוד גרמה להתרחקות בין הציבור החילוני ללימוד התלמוד והוא גם מציע דרכים לחיבור מחדש.
בכנס שנערך במכון ון ליר לכבודו של חתן פרס ישראל חוקר התלמוד פרופ' דוד הלבני, אמר המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר, מישאל חשין, כי הזיהוי בין התלמוד לחרדיות הוא אחד הגורמים המשמעותיים לזניחת לימוד התלמוד בקרב הציבור החילוני. חשין פירט את הגורמים שלדעתו מקשים על הציבור הרחב ללמוד את המשנה והגמרא בין היתר בגלל הזיהוי בין התלמוד למוסדות הדת ולמי שתורתם אומנותם המעוררים "רגשי אנטוניזם" כלשונו בגלל סירובם לשרת בצה"ל.
הריחוק בין התלמוד לציבור הכללי, אומר חשין נובע גם מעולם המושגים התלמודי שהינו זר לנוער, ומהשפה של התלמוד - השפה הארמית שאינה מוכרת לרוב הישראלים היום. חשין אמר שבילדותו אביו חייב אותו ללמוד משנה ותלמוד אצל מלמד כיוון שבבית ספר היסודי החילוני בו למד (שהיה 'בית ספר מעולה' לפי חשין) 'מסורת ישראל סבא לא באה בו אלא מעט'.
חשין סיפר שמושגי התלמוד היה רחוקים מעולם המושגים שלו ושל צעירים אחרים בישראל המתחדשת דאז אלא שהמצב הזה נמשך גם היום: "הסוגיות של שניים אוחזין בטלית וחזקת הבתים היו רחוקים מאיתנו במאוד, סוגיות אלו ואחרות כאילו באו מגלקסיות אחרות. לשונם לא הייתה לשוננו, עניינם לא היה עניינו, הגיונם לא היה הגיוננו. ברבות השנים גבר והלך הניכור בין התלמוד לבין התלמידים ולא היה פלא בדבר. התכנים היו זרים לנו, זרים ומוזרים. הלשון לשון קדם, לשון שנער, לא הייתה לשוננו ולא ידענו אותה ונתקשינו להבין מה לנו בעולמנו דהידנא ולכל אותם ביטויים מוזרים כמו 'קמשמע לן', 'הוא אמינא' ועוד ביטויים כיוצא באלה".
לטענת חשין, הזיהוי בין העולם החרדי ללימוד הגמרא העצים את הניתוק מהתלמוד: "בתחושתנו תחושת נערים שגדלו וצמחו בארץ ישראל וחינוכם היה חינוך של חול של קידמה נתפס התלמוד על נושאי כליו כחלק בלתי נפרד מן הדת ורכושם של שומרי מצוות לבדם. ומכאן קצרה הדרך, כך בימים ההם וכך בזמן הזה לזיהוי בין התלמוד לבין אותם עשרות אלפי צעירים שתורתם אומנותם אברכים שעל דעת המקום ועל דעת הקהל אינם משרתים בצבא בהותירם את הגנת המדינה לאחרים. וכך רגשי אנטגוניזם שנתפתחו והלכו בקרב הציבור שאינו שומר מצוות כלפי מי שתורתם אומנותם וכלפי מוסדות הדת הממוסדת בכללה עברו וממשיכים לעבור על דרך האוסמוזה לתלמוד אף הוא. על כן נותר התלמוד לבדד בין שומרי מצוות בישיבות ובהם ישיבות הסדר ובבתי ספר ממלכתיים דתיים. רוב מניינו ובנינו של עם אלו הקרויים חילונים. התלמוד בקרבם היה כמעט כחמץ בפסח בבחינת בל יראה ובל ימצא."
"חוששני כי קרבים אנו ליום שבו לא עוד יאמר אם תעזבני יום יומיים אעזבך אלא אם כך תעזבני לנצח אעזבך. בליבי אין ניד של ספק כי חובה היא המוטלת עלינו להסיר ירוקת שעלתה על התלמוד להבריש אותו לצחצח אותו ולהחיות אותו בקרב העם. בראש ובראשונה בקרב הנוער. אסור לנו להניח לחוכמה זאת כי תעלם מליבנו ומעינינו אסור לנו להניח לתלמוד שיהיה שגור אך על פיהם של חרדים. כי יש סוגר ומסוגר בקהילתם של שומרי מצוות וחילוני לא יבוא בחצרו".
כדי לחדש את אהבת התלמוד בקרב הנוער מציע חשין להחזיר את התשוקה לאהבת הלימוד והחוכמה בבתי הספר על ידי מורים מוכשרים ש"אש בעיניהם וחום בליבם", כלשונו. ללמד סוגיות אקטואליות ה'מדברות ללב הנוער', לתרגם את שפת התלמוד הארמית לשפה נגישה ומובנת ועל זה אמר חשין שהמפעל של הרב שטיינזלץ (- פרושו על התלמוד הבבלי) הוא 'מפעל אדירים בקנה מידה היסטורי'.
נקודה נוספת, אומר חשין, שעשויה לנער את האבק מהתלמוד בקרב הציבור הרחב הוא מה שהוא מכנה 'יסוד העצמאות' "חייבים אנו לראות את התלמוד כאיבר בתרבותו של העם היהודי. אולם כאבר המנותק והמובדל מהדת ומהאמונה היהודית כמקובל על שומרי מצוות בימינו. התלמוד מהווה יצירה מונומנטלית של הלכה, של מוסר, של ספרות ושל אגדה, ודומני שמעטות יצירות שכמותה בתרבות העמים. אולם הקורא בה יוכל להתעמק בדברי החכמים גם בלא שנראה בגופי הדברים מסמך קדוש הבא מן הדת. התלמוד מהווה יצירת תרבות נעלה של העם היהודי והוא על רגליו יעמוד גם בלא שנראה בו מסמך קדוש הנגזר מן הדת".
"להטמעתו של התלמוד בקרב מי שאינו שומרי מצוות תנאי מוקדם הוא לדעתי שהתלמוד יזכה לעצמאות מהדת ויראה בעינינו כחלק מתרבותו הכללית של העם היהודי. לכל עם תרבותו שלו והתלמוד הוא תרבות שיצר העם היהודי. אם לא נוכל לגשת ללימוד התלמוד אלא מבעד למעטפת הדת והאמונה מעטים הם הסיכויים כי בני העם שאינם שומרי מצוות יבקשו להיכנס אל הגן ולאכול מפריו". אמר.
בכנס שנערך במכון ון ליר לכבודו של חתן פרס ישראל חוקר התלמוד פרופ' דוד הלבני, אמר המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר, מישאל חשין, כי הזיהוי בין התלמוד לחרדיות הוא אחד הגורמים המשמעותיים לזניחת לימוד התלמוד בקרב הציבור החילוני. חשין פירט את הגורמים שלדעתו מקשים על הציבור הרחב ללמוד את המשנה והגמרא בין היתר בגלל הזיהוי בין התלמוד למוסדות הדת ולמי שתורתם אומנותם המעוררים "רגשי אנטוניזם" כלשונו בגלל סירובם לשרת בצה"ל.
הריחוק בין התלמוד לציבור הכללי, אומר חשין נובע גם מעולם המושגים התלמודי שהינו זר לנוער, ומהשפה של התלמוד - השפה הארמית שאינה מוכרת לרוב הישראלים היום. חשין אמר שבילדותו אביו חייב אותו ללמוד משנה ותלמוד אצל מלמד כיוון שבבית ספר היסודי החילוני בו למד (שהיה 'בית ספר מעולה' לפי חשין) 'מסורת ישראל סבא לא באה בו אלא מעט'.
חשין סיפר שמושגי התלמוד היה רחוקים מעולם המושגים שלו ושל צעירים אחרים בישראל המתחדשת דאז אלא שהמצב הזה נמשך גם היום: "הסוגיות של שניים אוחזין בטלית וחזקת הבתים היו רחוקים מאיתנו במאוד, סוגיות אלו ואחרות כאילו באו מגלקסיות אחרות. לשונם לא הייתה לשוננו, עניינם לא היה עניינו, הגיונם לא היה הגיוננו. ברבות השנים גבר והלך הניכור בין התלמוד לבין התלמידים ולא היה פלא בדבר. התכנים היו זרים לנו, זרים ומוזרים. הלשון לשון קדם, לשון שנער, לא הייתה לשוננו ולא ידענו אותה ונתקשינו להבין מה לנו בעולמנו דהידנא ולכל אותם ביטויים מוזרים כמו 'קמשמע לן', 'הוא אמינא' ועוד ביטויים כיוצא באלה".
לטענת חשין, הזיהוי בין העולם החרדי ללימוד הגמרא העצים את הניתוק מהתלמוד: "בתחושתנו תחושת נערים שגדלו וצמחו בארץ ישראל וחינוכם היה חינוך של חול של קידמה נתפס התלמוד על נושאי כליו כחלק בלתי נפרד מן הדת ורכושם של שומרי מצוות לבדם. ומכאן קצרה הדרך, כך בימים ההם וכך בזמן הזה לזיהוי בין התלמוד לבין אותם עשרות אלפי צעירים שתורתם אומנותם אברכים שעל דעת המקום ועל דעת הקהל אינם משרתים בצבא בהותירם את הגנת המדינה לאחרים. וכך רגשי אנטגוניזם שנתפתחו והלכו בקרב הציבור שאינו שומר מצוות כלפי מי שתורתם אומנותם וכלפי מוסדות הדת הממוסדת בכללה עברו וממשיכים לעבור על דרך האוסמוזה לתלמוד אף הוא. על כן נותר התלמוד לבדד בין שומרי מצוות בישיבות ובהם ישיבות הסדר ובבתי ספר ממלכתיים דתיים. רוב מניינו ובנינו של עם אלו הקרויים חילונים. התלמוד בקרבם היה כמעט כחמץ בפסח בבחינת בל יראה ובל ימצא."
"חוששני כי קרבים אנו ליום שבו לא עוד יאמר אם תעזבני יום יומיים אעזבך אלא אם כך תעזבני לנצח אעזבך. בליבי אין ניד של ספק כי חובה היא המוטלת עלינו להסיר ירוקת שעלתה על התלמוד להבריש אותו לצחצח אותו ולהחיות אותו בקרב העם. בראש ובראשונה בקרב הנוער. אסור לנו להניח לחוכמה זאת כי תעלם מליבנו ומעינינו אסור לנו להניח לתלמוד שיהיה שגור אך על פיהם של חרדים. כי יש סוגר ומסוגר בקהילתם של שומרי מצוות וחילוני לא יבוא בחצרו".
כדי לחדש את אהבת התלמוד בקרב הנוער מציע חשין להחזיר את התשוקה לאהבת הלימוד והחוכמה בבתי הספר על ידי מורים מוכשרים ש"אש בעיניהם וחום בליבם", כלשונו. ללמד סוגיות אקטואליות ה'מדברות ללב הנוער', לתרגם את שפת התלמוד הארמית לשפה נגישה ומובנת ועל זה אמר חשין שהמפעל של הרב שטיינזלץ (- פרושו על התלמוד הבבלי) הוא 'מפעל אדירים בקנה מידה היסטורי'.
נקודה נוספת, אומר חשין, שעשויה לנער את האבק מהתלמוד בקרב הציבור הרחב הוא מה שהוא מכנה 'יסוד העצמאות' "חייבים אנו לראות את התלמוד כאיבר בתרבותו של העם היהודי. אולם כאבר המנותק והמובדל מהדת ומהאמונה היהודית כמקובל על שומרי מצוות בימינו. התלמוד מהווה יצירה מונומנטלית של הלכה, של מוסר, של ספרות ושל אגדה, ודומני שמעטות יצירות שכמותה בתרבות העמים. אולם הקורא בה יוכל להתעמק בדברי החכמים גם בלא שנראה בגופי הדברים מסמך קדוש הבא מן הדת. התלמוד מהווה יצירת תרבות נעלה של העם היהודי והוא על רגליו יעמוד גם בלא שנראה בו מסמך קדוש הנגזר מן הדת".
"להטמעתו של התלמוד בקרב מי שאינו שומרי מצוות תנאי מוקדם הוא לדעתי שהתלמוד יזכה לעצמאות מהדת ויראה בעינינו כחלק מתרבותו הכללית של העם היהודי. לכל עם תרבותו שלו והתלמוד הוא תרבות שיצר העם היהודי. אם לא נוכל לגשת ללימוד התלמוד אלא מבעד למעטפת הדת והאמונה מעטים הם הסיכויים כי בני העם שאינם שומרי מצוות יבקשו להיכנס אל הגן ולאכול מפריו". אמר.