בשבוע האחרון צוין מלאת 41 שנים למלחמת ששת הימים, המלחמה בה בפחות משלוש שעות הושמדו שלוש מאות וחמישים מטוסים מצריים. בטרם הגיע ערב היה כל המרחב האווירי של המזרח התיכון, מהיאור ועד לחידקל, בשליטתו המוחלטת של חיל האוויר הישראלי. ארבע מאות ועשרה מטוסי אויב הפכו באותו יום לגרוטאות מפויחות. תרומה ניכרת ומכרעת להישג המזהיר הייתה לתעשייה הצבאית, אלה שנותרים מאחור ומותירים את הילת המנצחים לטייסים ולוחמי החי"ר והשריון. העיתונאי יוסף עברון, ששימש בעבר כדובר התעשייה הצבאית מבקש לעשות מעט צדק היסטורי עם האנשים שמאחורי המכונות.



מדורות ענק ופטריות עשן, מראס- בנאס בדרום ועד אל עריס ומסורה בצפון, מתעלת סואץ ועד לרדקה שממול למצרי טיראן – ציינו את מקומם של עשרים וחמישה שדות תעופה של האויב, או ליתר דיוק, את מה ששרד מהם. לא עברו שעות רבות ואודים עשנים סימנו את בסיסי חילות האוויר של מצרים, סוריה, ירדן ואחד משדות התעופה העיראקיים שפעל נגדנו. "נלוויתי אל טייסינו ככתב צבאי וראיתי את פניהם ברגעיהם הגדולים. הם היו ונותרו אמיצים ורגועים, מורא לא היה בלבם – אף כי ידעו, שכל אחת מגיחותיהם עלולה להיות האחרונה", אומר העיתונאי יוסף עברון המוסיף כי "טייסי חיל האוויר הפכו לאגדה חיה, ובצדק. לא רק במזרח התיכון אלא גם ברחבי העולם. אולם בסערת הקרב ובלהט הניצחון נשכח שותף סמוי, שתרם רבות לאותו ניצחון מוחץ של צה"ל ובמיוחד של חיל האוויר - התעשייה הביטחונית של ישראל - תעש, תע"א (תעשייה אווירית) ורפאל – התרומה המשמעותית ביותר הייתה של "התעשיה הצבאית בישראל". קובע עברון.



מספר עברון על התשומה הנשכחת של 'תעש': "רבים משדות התעופה של האויב הוצאו מכלל שימוש עוד בשעות הראשונות של המלחמה, באמצעות הפפ"ם (פצצת פיצוח מסלולים). היה זה פרי פיתוח וייצור של המעבדה המרכזית בתעש. למטוסי האויב שהמריאו והצליחו לשרוד לא היה לאן לשוב... היה זה שימוש הבכורה העולמי בסוג זה של פצצות והוא זכה לפרסום רב בתום מלחמת ששת הימים".



יוזם הפיתוח, אברהם מקוב ז"ל, שעמד אז בראש המעבדה המרכזית למחקר ופיתוח של התעש, זכה על כך בשנת 1969 (בשנית) ל"פרס ביטחון ישראל".



הפיתוח עצמו נמשך מספר שנים, הסתיים חודשים אחדים לפני המלחמה ונכנס מיד לייצור שוטף ולאספקה לצה"ל. בפרוץ המלחמה כבר הייתה בידי חיל האוויר כמות מוגבלת של פצצות פפ"ם, "כמאתיים במספר, והוא עשה בהן שימוש יעיל ומידי", מספר עברון.



על חלקו של התעש בהכנות למלחמה סיפר בשעתו המנכ"ל, יצחק עירוני ז"ל: "את ההודעה על מצב הכוננות קיבלתי טלפונית ב-16 במאי 1967, למחרת מצעד צה"ל בירושלים. מעברו השני של הקו נמצא ראש אג"א (אגף אפסנאות), אשר הסביר לי את המצב וביקש לקיים עמי שיחה אישית ובה הציג לפני את דרישותיו הדחופות של צה"ל, ביבשה ובאוויר. בראש ובראשונה נתבקשנו למסור את כל המוצרים המוגמרים, תוך הקפאה מידית של היצוא לחו"ל. למחרת כבר קיבל לידו הצבא את כל כמויות ה"עוזים" שנמצאו ברשותנו וכן את הרובים, הרימונים ומוצרי החימוש האחרים".



חיל האוויר דרש להעביר לרשותו מיד את כל מכלי הדלק הנתיקים שהיו מועדים ליצוא. נושא זה שימש מקור דאגה לחיל האוויר. הדבר החל בהופעתם של מספר "מיגים" מעל לאזור הנגב ובניסיון ליירטם. כתוצאה מכך, הטילו מטוסינו באותו יום כ-20 מכלים. מפקדת חיל האוויר חששה שבקצב הזה תיווצר עד מהרה בעיה של מחסור במכלים נתיקים. התעש התבקש אפוא להתארגן במהירות לייצור מוגבר בנושא זה.



"כעבור יומיים, ב-18 במאי, נמסרה לי רשימת משימות ועדיפויות לביצוע מידי, וזו כללה בין היתר, תחמושת זעירה; תחמושת 20 ו-30 מ"מ לתותחי חיל האוויר, השלמת ייצורם של קנים 105 מ"מ, של מכלי דלק נתיקים, נושאי פצצות, מגלשי רקטות ועוד...", סיפר עירוני.

המפעל בירושלים העמיד עצמו לרשות חיל האוויר לעבודות שיפוצים דחופות. "שופצו מאות נושאי פצצות ומכלים במשלוחים יומיומיים", סיפר מנהלו של המפעל, יחיאל בן זאב ז"ל: "אולם לא רק בחיל האוויר טיפלנו, שיפצנו גם מטולי בזוקה עבור חיל החימוש. עבדנו יומם ולילה כשסכנת הפגזות מרחפת מעל לראשינו (המפעל, אכן, הופגז במהלך המלחמה)".



רוח זו של התנדבות אפיינה את כל מפעלי התעש במלחמת ששת הימים. גלגליה החלו נעים במלוא הקיטור, אך בטרם נכנסו לתנופה מלאה הסתיימה המלחמה באותה פתאומיות שבה החלה", מסכם עברון שכאמור שימש דובר התעשייה הצבאית ועורך ביטאונה בין השנים 1969-1990 .