בימים האחרונים קיבל הפזמונאי דן אלמגור שני פרסים מיוחדים על תרומתו לקידום הזמר העברי. את הפרסים מטעם 'שירת רבים' קיבל אלמגור בפתח תקווה ובעיר הולדתו רחובות. בטקס ברחובות נסגר מבלי משים מעגל שנותר פתוח עשרות שנים. את הפרס קיבל אלמגור מידיו של מי שבעבר תקף אותו על כתיבת השיר 'זמורות יבשות', שיר שצונזר והושכח, שיר המתאר את אחד מאירועי ההתעמרות ביהודי תימן לפני כמאה שנה. נשמע מורכב? הנה הפרטים אחד לאחד.



בראשית שנות השמונים נכתבה ההצגה 'ילדי הכרך' שגוללה את סיפור עליית יהודי תימן והועלתה בבית לסין. את שיריה של ההצגה כתב דן אלמגור. השירים ברובם היו מתקתקים, כהגדרתו של אלמגור, אך בתוכם הוא החליט לשלב גם שיר קשה אחד, השיר 'זמורות יבשות' שאותו כתב לאחר שנחשף להתעמרות המתמשכת של חקלאי ראשית המאה הקודמת בעולים מתימן.



אלמגור, שכל ילדותו עברה בצמידות לעולים מתימן ובלשונו "יש בינינו אהבה הדדית גדולה. הם כבר קוראים לי תימני חטוף. זה שיש לי עיניים כחולות זה כבר משהו אחר...", נחשף תוך כדי ההכנות להצגה 'ילדי הכרך' לפרשה שכונתה 'המקרה ברחובות'. "חקרתי והגעתי לסיפור הזה שבעיתון 'הפועל הצעיר' הוגדר כ'המקרה ברחובות' ושם סופר על האיכר יונתן, בנה של בתיה מקוב, מנהיגה טבעית בין חקלאי רחובות".



הפרשה, עליה כתב אלמגור את השיר הנעלם היא סיפורן של שלוש מהעולות יוצאות תימן שהועסקו בשדות רחובות, ושם בתום יום העבודה ביקשו לקושש זרדים, או בלשונו של אלמגור – זמורות יבשות, להבעיר אש באוהליהן כדי להתחמם.



מקוב שיגר לשדה את הפועל הערבי שלו כדי ללכוד את המקוששות. לאחר שנלכדו השלוש קשר מקוב את ידיהן לחמורו, נתן מקל בידי הפועל הערבי והורה לו לדרבן אותן במכות המקל כל הדרך מהשדה לעיירה. "כשהתקרבו לעיירה הוא צלצל בפעמון כדי להוציא את התושבים לראות את הפועלות שנתפסו בקלונן. זה היה ממש לינץ'", אומר אלמגור.



"אחד הפועלים דיווח על המקרה לעיתון הפועלים ומאז אחת לכמה שבועות נחשף עוד מקרה ועוד מקרה דומה על התעללות בעולים. מקרה אחד בפתח תקווה, אחד ברחובות, אחר בחדרה וכן הלאה. הם ראו בעולים מתימן ערבים יהודים והתנהגו איתם בהתאם", אומר אלמגור.



לאחר שנחשף לפרטי האירוע כתב אלמגור את השיר ובו בין השאר גם השורות: "כל בן תימן במושבה רחובות \ עוד זוכר מעשה באיכר יונתן \ שתפס שתי נשים מבנות תימן \ המלקטות בכרם בין השמשות \ לא ענבים רק זמורות יבשות \ זמורות יבשות להסיק תנורן \ הוא תפס את שתיהן, האיכר יונתן \ והצליף ארוכות על השתיים בשוט \ וקשות המכות כזמורות יבשות \ אז קשר את השתיים בחבל העב \ אל חמורו לקצה הזנב \ וככה רוכב בגאווה \ נכנס ברכיבה אל המושבה \ ברחוב הראשי, לעיני כולם \ איכר על חמור ושוט מורם \ ושתי הנשים נגררות מאחור \ קשורות בחבל לזנב החמור \ שתי נשים חלשות, חוששות, מתביישות \ שניסו ללקט קצת זמורות יבשות \ קשורות לחבל , כמובלות לתליה \ וכל המושבה מביטה בדומיה \ ויודעת כל המושבה \ האיכר יונתן ממשפחה טובה \ וקורא יונתן:"זה דינו של גנב \ להקשר בחבל לקצה הזנב!" \ "מה הן גנבו"? נלחשות הלחישות \ הן בכרם ליקטו זמורות יבשות \ במרומי הגבעה מדנדן פעמון \ וברחוב הראשי מצטופף ההמון \ ורוכב האיכר, מנפנף לידיד \ הרחוב הוא ארוך והומה מתמיד \ צועדות הנשים,משפילות מבטן \ אך יודעות שצופה בהן הבן הקטן \ וברחוב הראשי,שם ברחוב הרחב \ הוא רואה את אימו, הקשורה לזנב \ הוא רואה את אימו ,הקשורה בצוואר \ נגררת מושפלת ברחוב עד עפר \ הוא רואה אנשים מגיחים מבתים \ הוא רואה איך כולם בשתיקה מביטים הוא רואה חיוכים, ושומע צווחה \ "אימא, בואי, תראי תהלוכה!"



כאמור את השיר כתב אלמגור להצגה בבית לסין. שחקני ההצגה מבכירי שחקני התיאטרון בישראל, כולם בני העדה. אז איך קרה שמרבית הציבור בישראל אינו מכיר את השיר ואת הפרשה הישנה? מסתבר שהיה מי שדאג לבלום את פרסומו.



"כמה ימים לפני עליית ההצגה על הבמה הגיע ישראל קיסר, מי שהיה אז יו"ר עמותת 'אעלה בתמר'. הוא ראה את השירים וכשהגיע לשיר הזה הוא ביקש ממני להוריד אותו. לא הבנתי למה. אמרתי לו שחשוב לפרסם את הדברים. אבל הוא, כמו כל התימנים. לא רוצה להתעמת ולא לריב והעדיף להעלים את הפרשה ההיא. הוצאנו את השיר מההצגה. זה היה הצינזור הראשון של השיר".



הצינזור השני, או ליתר דיוק העלמת השיר, בוצעה שנים אחר כך. היה זה כשרשות השידור תכננה את שידורי יום העצמאות. התכנית הייתה להקדיש שעת שידור טלוויזיונית לכל עדה בישראל. "בגלל המחאה שלי בתקופת האינתיפאדה הפכו אותי למוקצה ואמרו לי שאני לא יכול להופיע אלא רק לכתוב. הסכמתי. כתבתי את השירים לשעת השידור הזו. שוש עטרי ז"ל הנחתה את האירוע".



בעודו נערך לתכנית נפגש אלמגור עם הזמר יזהר כהן שאמור היה לבצע שיר או שירים במהלך התכנית. "אמרתי ליזהר שיש לי שיר מיוחד שמעולם לא הושמע, ואני רוצה שהוא ישמע אותו. זה היה בערב פסח. השמעתי לו את השיר והוא פרץ בבכי. הוא שאל אותי איך יתכן שהוא, תימני מלידה, לא שמע מעולם על הסיפור הזה. הוא אמר שיקח את השיר ולאחר הפסח ילחין אותו, וכך היה. הוא הלחין את השיר, התקשר אלי להשמיע לי אותו ושנינו בכינו יחד".



השיר הוקלט לקראת האירוע כששומעיו נפעמים "אנשים התרגשו עד דמעות", מספר אלמגור.



התכנית הייתה ששעת השידור של עולי תימן תהיה בשמונה בערב בעוד של יהודי דרום אפריקה נקבעה לאחת בלילה, בשל מיעוטם של העולים משם.



"דיווחתי לכל אחי התימנים על שעת השידור המתוכננת והם העבירו מאחד לשני. הבטיחו לי שבשמונה בערב כולם יהיו מול מקלטי הטלוויזיה. הגיעה השעה והנה, במקום תימן אני רואה שמשדרים את השעה של דרום אפריקה. התקשרתי, שאלתי מה קרה. אמרו לי שאת התימנים העבירו לאחת בלילה בהוראת המנכ"ל. כך היה. הם שידרו את התכנית ההיא עם הביצוע של יזהר כהן באחת בלילה כשאף אחד כבר לא היה כדי לראות את זה. גם שידור חוזר שהובטח שישודר ביום העצמאות עצמו לא שודר. כך הועלם השיר בפעם השנייה".



לאלמגור התברר כי לרשות השידור הגיע מכתבם של צמד עורכי דין, האחד תימני והאחר לא, האחד הוא עו"ד בן ציון צנעני והאחר הוא עו"ד שוקי פורר. במכתבם קבעו השניים כי הפרשה בשדהו של מקוב לא הייתה ולא נבראה. "ניסו לטעון שכתבתי את השיר כחלק ממאבק פוליטי נגד הליכוד. עד היום אני לא מבין את הקשר לפוליטיקה ולליכוד".



לפני למעלה מעשור התקיים בשכונת שעריים כנס אליו הוזמן אלמגור. להפתעתו הועלה, כמו באירועים אחרים של בני העדה, סיפור השיר הנעלם. "בסוף האירוע ניגש אלי קשיש שאמר לי 'אני הילד שראה את אמו מגיעה כבולה לחמור מהשדה של מקוב'..."



"מאז ועד היום לא שודר השיר, וכעת הוא מועלם כמעט לחלוטין", אומר אלמגור.



ובראשית דברינו הבטחנו סגירת מעגל. אז הנה לכם, אפילו שתי סגירות של מעגלים בבת אחת: האיש שמסר לפני ימים אחדים לאלמגור את הפרס על תרומתו לזמר העברי ברחובות היה ראש העירייה שוקי פורר, אותו עורך דין ששיגר את המכתב ההוא נגד 'זמורות יבשות'.



אגב, השיר, כמו עוד עשרות שירים אחרים העוסקים בעדה התימנית, ייצא בקרוב לאור בספר מיוחד שיאגוד את סיפורה של העלייה הזו במחצית המאה הקודמת. הספר 'שושנת תימן' ייצא לאור על ידי עמותת 'אעלה בתמר', אותה עמותה שהיושב ראש שלה בעבר, ישראל קיסר, היה זה שביקש להצניע את השיר הקשה ולהסיר אותו מההצגה 'נערי הכרך'.