החיילת שגירשה מבקשת סליחה

בראיון שהעניקה לתכנית 'התעוררות' עם ידידיה מאיר, פונה חיילת מקיבוצי השמאל שהשתתפה בגירוש בכפר דרום אל עקורי הגוש בבקשת סליחה.

ערוץ 7 , ו' באב תשס"ח

היא היתה בת קיבוץ, פעילה נלהבת באחת מתנועות הנוער של השמאל. מעולם לא פגשה מתנחלים ומעולם לא ביקרה ביישוב מעבר לקו הירוק. היא סיימה טירונות חי"ר קרבית במיוחד, והשתייכה לגרעין נח"ל שהורכב מבני קיבוצים, מדריכים לשעבר בתנועות נוער.

למשימת הגירוש שהוטלה על הפלוגה שלה היא התייחסה תחילה בשוויון נפש. המפגינים בכפר מימון, מולם נשלחה עם שאר חברי פלוגתה, לא עוררו בה שמץ אהדה. למחוות שלהם היא הגיבה בציניות. אבל בהמשך היא נשלחה אל בתי המשפחות בכפר דרום, למעגל הראשון, וחומת הציניות נסדקה. שלוש שנים אחרי, זעקות השבר של הילד בן ה-11 אותו ראתה מוצא מהבית, לא עוזבות אותה.

בראיון נוקב שהעניקה השבוע החיילת מעיין (שם בדוי, הפרטים שמורים במערכת) לידידיה מאיר ברדיו 'קול חי', היא משחזרת את מעשה הגירוש לו היתה שותפה, ובעיקר מספרת על הצלקות העמוקות שנחרתו בנפשה ולא הגלידו עד היום, ומבקשת את סליחת המשפחות שעולמן חרב עליהן באחת.

"זה התחיל כששלחו אותנו לבדולח, לעזור לארוז בגן הילדים. הדהים אותי לראות את הגן עומד, עם כל הצעצועים וכל המשחקים, למרות שעוד שלושה ימים צריך להתפנות משם. אף אחד לא ארז. תוך כדי שאנחנו אורזים, הגיעה אישה אחת וצעקה עלינו: 'תעזבו, אל תארזו פה, מי נותן לכם רשות?'. רציתי לדבר איתה, לשאול למה היא כועסת עליי. פתאום היא שאלה אותי: 'את יודעת מה יעשו איתנו? לאן לוקחים אותנו?'. לא היו לי תשובות אבל הייתי בטוחה שלמישהו יש תשובות. אמרתי לה: 'אני אדאג לך. ברור שהמדינה תדאג לך איפה לגור'. היה לי ברור שאם הם לא יהיו מיושבים אחר כך, אנחנו נצא כתנועה, כגרעין וכאזרחים למחות על הדבר הזה.

"שלוש שנים אחרי זה זמן לא מבוטל, והדברים כבר היו צריכים להיות מטופלים. שנה אחרי שנה רואים שהדברים לא מטופלים. אני מאוד מתביישת להסתכל לאנשים האלה בעיניים. אני מתביישת שייצגתי את הערכים של המדינה והמדינה שכחה את הערכים שלה".

"הזיכרון חי ובועט"

"נכנסנו לכפר דרום. זו פעם ראשונה שהייתי בגוש. אני בת קיבוץ והגוש מאוד דומה לקיבוץ - משטחים גדולים של דשא, בתי קרקע מאוד יפים. תמיד כשחשבתי על מתנחלים חשבתי על קרוונים ועוני, ופתאום ראיתי את היופי של המקום הזה.

"הגענו לבתים של המשפחות, ושם היה מאוד מאוד קשה. הכאב שהיה שם, גם אנחנו הרגשנו אותו. היה זמן ארוך שחיכינו מחוץ לבתים. צפינו מהצד בזמן שהקצינים נכנסו וניסו להידבר עם המשפחות. היתה משפחה שהחליטה להתפנות לבד, אבל היה להם ילד בן 11 שלא הסכים להתפנות, והוא פשוט צרח וצרח וצעק ובכה. באיזשהו שלב אבא שלו ואח שלו אמרו שהם לא מוכנים שחיילים ייכנסו לבית, והם מפנים את הילד שלהם לבד. כשהם הוציאו את הילד, הוא פשוט צרח ובכה ובעט. ראית שזו לא הצגה. בידיים של ההורים שלו הוא עשה את זה. הוא בכה ושאל 'למה אתם עושים את זה? איך אתם יכולים לעזוב את הבית? למה אתם מקשיבים להם?' זו היתה חוויה מזעזעת. חברות שלי התחילו לבכות. זו הפעם הראשונה שהן בכו. מישהי לידי אמרה לי 'את תשמעי את הצעקות האלו שלו בחדר הלידה שלך'. זה היה ממש מזעזע. הצעקות של הילד הזה נמצאות איתי כל יום. ממש.

"היתה משפחה אתיופית שפינינו, זה ממש קרע את הלב שלי. אני זוכרת ששמה אפילו אני בכיתי. אבי המשפחה כל הזמן חילק לילדה הקטנה שלו סוכריות שתיתן לנו, המפנים, רק כדי שלא תפחד מחיילים. הוא ביקש לדבר עם כולנו והסביר לנו שמאז שעלה מאתיופיה ברגל במבצע שלמה הוא נודד בארץ בין שכונות קרוואנים ורק פה, בכפר דרום, הצליח סוף-סוף להקים את ביתו. הוא ביקש שלא נפנה אותו בכוח, שהוא רוצה לצאת בעצמו. הוא לקח בידיים את הילדה הקטנה ואת המזוודה, וכשהגיע למפתן הדלת נשבר בבכי ובדמעות, אחז במשקוף ופשוט מיאן להיפרד. איפה הוא היום? האם התאושש ממה שעוללנו לו? האם מצא עצמו שוב נודד בין קרוואנים? אינני יודעת. אבל הרגע הזה היה מזעזע. זה דבר שאתה זוכר אותו כל יום. זה דבר שאתה קם איתו בבוקר. אם אתה מתעלם ושם את זה בצד - הכל בסדר, אבל כשבאמת חושבים על זה והתמונות חוזרות חזרה - זה מזעזע. זה חי ובועט וכואב ובוער.

"על מה שקרה בפינוי אנשים לא מדברים. יש מין עניין כזה שאנשים לא מדברים על ההתנתקות. באנו הביתה וסיפרנו קצת חוויות, אבל גם אצל ההורים, משפחה וחברים - זה משהו שאף אחד לא רוצה לדבר עליו. אף אחד ממי שהיה שם לא גאה בזה, ואף אחד לא רוצה לחזור לשם שוב. לכולם זו היתה חוויה מאוד קשה".

"בגדתי במפונים"

"אני מקווה שהמשפחות והתושבים יסלחו לי, קודם כל כאדם פרטי שביצע את הדבר הנורא הזה, וגם כאזרחית המדינה. שיסלחו לי כחיילת, כי ביצעתי תפקיד בשם המדינה והזרוע המחוקקת של המדינה, מתוך אמונה בערכים של המדינה. ואני מרגישה שכמדינה בגדתי בהם. בגדתי גם כאדם פרטי וגם כמדינה, ואני רוצה קודם כל שהתושבים יסלחו לי.

"אני שומעת הרבה דיבורים על פינויים וויתורים כאלה ואחרים. נראה לי שכל בר דעת רואה מה קורה באזור שפינינו אותו. אני זוכרת שיו"ר תנועת הנוער שלי דיבר בסוף סמינר ההכנה שעשו לנו לקראת ההתנתקות, ואמר: 'אנחנו לא שמחים לאיד על הפינוי, אנחנו רוצים לעשות דבר טוב. אם זה לא יהיה טוב, נהיה מספיק אמיצים כדי להודות שנכשלנו'. אני לא שמעתי שהוא ביקש סליחה. אבל אם צריך להיות מספיק אמיצים כדי להודות שנכשלנו, אז אני מרגישה שהמהלך הזה נכשל. הוא היה לא נכון.

"לא ניסיתי עדיין ליצור קשר עם המשפחות. לקח לי הרבה זמן להגיע למקום שבו אני חשה צורך להגיד סליחה, בלי שאני מנסה לחפש הסברים לזה. מבחינתי, אין שום הסבר למה שקרה בגוש קטיף, ואני פשוט מתחרטת על זה מאוד. אני לא נכנסת לוויכוח אידיאולוגי, אני בטוחה שיש אנשים חכמים ונבונים ממני שבדקו את זה. אבל אני, מהחוויה הרגשית שלי, מרגישה שהייתי חלק מתוך עוול נוראי שנעשה לתושבים האלה. עוול שבמבט לאחור היה לדעתי לא נצרך ולא נדרש, ללא כל תוצאות אמיתיות וממשיות. רק להיפך, לצערנו הרב.

"אני יוצאת עם הסיפור שלי כי אני רוצה לבקש סליחה אמיתית מהמשפחות ולחזק את ידיהן. אבל אני מקווה שגם חיילים נוספים יבואו בעקבותיי, שזה יביא אנשים נוספים להיחשף. אני יודעת שאין אף אחד שיכול לומר 'עשינו יופי של עבודה בהתנתקות', כולם היו שבורים מזה".

מכתבה של מעיין, שפורסם השבוע באתרי האינטרנט, כבר עורר הדים, ואף החל למלא את ייעודו. כמה מגיבים לידיעה, שהעידו על עצמם כמי שהשתתפו בגירוש, הצטרפו להבעת צער וחרטה על המעשה.

ששון מפתח תקווה כותב בתגובתו: "סליחה מכל אותם אנשים נפלאים שפינינו אותם מבתיהם, מהזכרונות שלהם ומהעתיד שלהם. אני כאיש קבע לשעבר השתתפתי בפינוי בנצר חזני (מקום מדהים) וניסנית. אני מכה על חטא כל פעם שאני רואה את אותם אנשים שנהרסו להם החיים ורואה את אותן משפחות גרות באריאל בקרוואנים בדוחק (אני בתור סטודנט גם גר בקרוואן וזה לא תענוג). סליחה".

חייל נוסף שמזדהה כמי שהשתתף בעקירה, כותב: "גם אני הייתי שם, וקשה לי במיוחד עם העיניים של ילד בן חמש או שש שיצא בוכה מהבית ואז הסתובב והסתכל עלי, עמד ככה במקום והסתכל עלי, בוכה ומסתכל. הילד הזה בטח כבר בן תשע, אבל גם אם אראה אותו בעוד 30 שנה בניו יורק ברחוב אני אזהה את העיניים האלה. אני מתבייש, אבל אין לי אומץ להגיד סליחה. לפעמים בלילה אני עוד שומע את הצריחות של האמא שחיבקה את התינוקת ונצמדה לדלת. זה באמת לא כבוד וזה יושב חזק על המצפון".

לא סולחים על חורבן א"י

בדיקה של 'בשבע' השבוע, איתרה את משפחת העולים מאתיופיה שמעיין השתתפה בפינויה ותיארה בסיפורה האישי. אבי המשפחה, סימון אברהם, גר כיום עם משפחתו באתר הזמני בשומריה. הילדה הקטנה שחילקה סוכריות לחיילים כיום בת חמש. בשיחה עם 'בשבע' מגיב אברהם לבקשת הסליחה של החיילת שגירשה אותו מביתו: "אנחנו עוד לא נמצאים ביישוב קבע, עוד לא הגענו למנוחה ולנחלה. לבוא ולהגיד לנו 'מצטערים' בלי לעשות משהו שמתקן את מה שהם עשו, אין לזה משמעות. התיקון הוא שאותם חיילים שמתחרטים יילכו למפקדים שלהם בתוך אותה מכונה משומנת, ויודיעו שהם לא ייטלו חלק בעוד גירוש. התיקון הנוסף שעליהם לעשות הוא ללכת לאותם אנשים שגירשו מבתיהם, לדאוג להם, לראות מה ניתן לעשות למענם".

אברהם מוסיף שהוא אינו מתייחס לחיילת הספציפית שהיתה בביתו, גם משום שלא עמד על עומק כוונותיה וגם משום שהוא אינו רואה את העניין כבעייה פרטית בינו לבין החיילת: "בקשת הסליחה לא פוטרת את החיילים מאחריות. מדובר פה על תיקון כללי, לאומי, שצריך להתבצע. עם ישראל צריך לדעת שאם מישהו החריב חלקה בא"י, זה לא דבר שנגמר בסליחה. על חורבן א"י אין סליחה ומחילה!", הוא קובע. אברהם מציע לחיילת שכחלק מהתיקון תקבל על עצמה ואף תחנך את ילדיה בעתיד לא ליטול חלק במעשה כזה. "לא ייתכן שיהודים חלמו על א"י כל כך הרבה שנים, ופתאום יבואו מתוך עמנו ויחריבו אותה".

קטעים מתוך מכתבה של החיילת למגורשי גוש קטיף

"אני זוכרת כל תמונה שהורדתי מקירות הבתים בגוש קטיף. אני זוכרת כל ילדה, בחורה ואימא שהוריתי לה לצאת מביתה לנצח. שלוש שנים אחרי ואני, חיילת מכוחות הפינוי, השתחררתי מזמן מצה"ל, אבל עדיין לא השתחררתי מההתנתקות. רציתי לבקש את סליחתן של המשפחות המפונות, את סליחתן של הנשים היקרות שאני הוצאתי בידיים שלי "בנחישות וברגישות" מביתן, את סליחתה של האדמה שבניה ובנותיה, שדותיה הפורחים, הדשאים המוריקים והבתים שוקקי החיים נקרעו ממנה באחת.

מאיפה העזתי בכלל, אני הקטנה שלא בנתה מימיה שום דבר, לבוא ולהרוס במו ידי חיים שלמים שאנשים בנו בעמל כל כך רב? אני שואלת את עצמי הרבה פעמים איך יכולנו לעשות דבר כזה? איך אפשר היה להוציא מהבית נשים וילדים, גברים ונוער, בכזו אטימות? איך פיזית הידיים נשמעו למוח?

אז סליחה. היום כאזרחית אני רואה זאת כחובה לעזור לכם בכל דרך שאוכל לצאת מהמצוקה אליה אני (כנציגת המדינה) הכנסתי אתכם. אני רוצה לחזק אתכם בשיקום הארוך והכואב שנכפה עליכם. אני כותבת כדי שאף חייל לא יסכים לבצע בעתיד פקודה כזו, פקודה לא ערכית בעליל. מדברים אצלנו תמיד על הומאניות כלפי שכנינו הערבים, מה עם שכנינו היהודים?".