לפני כשבועיים גיבשה מועצת ישע 'מסמך הבנות' עם משרד הבטחון שהוצג לבג"צ במסגרת עתירת 'שלום עכשיו' לפינוי הישוב מגרון אשר בבנימין. ה'הסכם' שנוי במחלוקת עמוקה בין תושבי הישוב וארגוני ימין-חזק לבין מועצת ישע ותומכיה. מעורבים בפולמוס גם חברי המועצה האזורית בנימין וכמובן... רבנים מכל הצדדים.
לכאורה ההסכם 'מושלם', ויש המצביעים בחשדנות על העובדה ש'הכלה יפה מדי'; הישוב (50 משפחות ונספחים) ישאר במקומו עד שיבָּנה ישוב חליפי, ממסד ועד טפחות; הישוב החדש יקום במקום שיבָּחר ע"י התושבים מתוך 4 אפשרויות, 'בסביבה הקרובה' ולא בתחום ישוב קיים; גם לאחר הפינוי המקום ישאר מתחם צבאי. המצדדים מוסיפים כי כבר היו דברים מעולם וישובים הועתקו עקב בעיות בעלות על הקרקע.
מנגד, ההתנגדות העיקשת פה-אחד של התושבים ותומכיהם נובעת משלש סיבות (פרט להתדיינות המשפטית); א) 'אף שעל'; "לא מפנים ישוב שהוקם על אדמות טרשים מבלי לנשל איש, ויהי מה"! "לקח קטיף נלמד בעמונה ואין יותר עקירות. נקודה"! ב) אי אימון בשלטונות - בממשלה, במשרד הבטחון ובבג"צ; "חווינו הסכמים בחברון וכד' שלא כובדו"; "בג"צ כבר יהפוך את ההסכם לקליפת השום". ג) ישובים נוספים נמצאים בסטאטוס קרקעי-משפטי דומה למגרון ו"מגרון תיהפך למדרון"! "עתירות נוספות בדרך והסדר העתקה לא יכּון שנית"!
כל צד גייס את רבניו, ולעתים את אותם הרבנים. האמירות התורניות שקלטתי היו מתוך עמדה מנהיגותית כלפי הכפופים להם, ולאו דוקא הכרעה פרטנית בשאלות הטקטיות שהועלו. ועוד נחזור להלן להיבט הרבני.
מלשינות בזויה
למרות שהויכוח מתנהל באולמות בית המשפט - הכל יודעים כי זו רק הזירה, אך הקרב איננו משפטי ביסודו. למעשה הדיון הוא בין משרד הבטחון, מועצת ישע ותושבי הישוב הותיק (בן 9!), אך הכל יודעים כי לב הסכסוך איננו פוליטי, זו רק הפלטפורמה. על הפרק אידאולוגית 'גוש אמונים' מול אידאולוגית 'שלום עכשיו'. נכון יותר לומר שהמאבק אפילו איננו אידאולוגי; הוא פרקטי-טקטי להחריד - אחיזה 'אמונית' מול מלשינות 'עכשוית'!
הכל יודעים כי שלום עכשיו ''גילו' את בעלי הקרקעות, גילו להם עצמם כי הם בעלי קרקעות, (הבעלות שנויה במחלוקת משפטית), ובעיקר גילו את אזנם כי הם מנוף וטריז במלחמת שמאל-ימין, בין היהודים לבין עצמם. מלשינות כזו, הן לבית המשפט והן ל'איחוד האירופי' ולבעלי קרנות-שפע מאומות העולם, קרויה בעברית "מוסר", וביהודית "מויסער". אלו שהתדרדרו לרמה שפלה זו נחשבו בזויים ודחויים, גרועים מ'מומרים' ו'משומדים'.
צא ו(אל ת)למד מהלכות הרמב"ם (חובל ומזיק פ"ח ט-י): "אסור למסור ישראל ביד גוים בין בגופו בין בממונו... וכל המוסר בין בגופו בין בממונו אין לו חלק לעולם הבא. מותר להרוג המוסר בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. ומותר להרגו קודם שימסור... ומתרין בו ואומרין לו אל תמסור. אם העיז פניו ואמר: לא כי, אלא אמסרנו - מצוה להרגו". חלילה לאדם כיום 'לעשות הלכה לעצמו' ולהגות מוסֵר מן הדרך, לא בישראל ולא בחו"ל. דיני נפשות אלו מסורים לבית דין ולא יעלה על בדל רעיונו של איש לממש הלכה זו, גם לאחר התראה. ענשם מסור לשמים ושוכן שחקים יפָּרע עֶנות עמו מידי בני עולה.
מ"מ, לפי דרכנו למדנו עד כמה נקלים 'בעלי מלאכה' זו. לפי דרכנו השכלנו עד כמה יש מקום לאחוז את השור בקרניו ולהניף סדין אדום מול עיניו. דוקא! לפי דרכנו הבנו שיש טעם לעקשות תורנית-רבנית נגד הפינוי גם אם איננה מנומקת היטב על אדני השיקולים הטקטיים. אישית אני תומך בהסכם בשתי ידים, אך מבין גם עקשנים מול 'מויסרים'...
* * *
ישעיהו (פ"י) מפרט מסע-מחץ למוטט את ירושלים: "בא על עָיַת, עבר במגרון, למכמש יפקיד כליו, עברו מעברה, גבע מלון לנו, חרדה הרמה, גבעת שאול נסה, צהלי קולך בת גלים, הקשיבה לישה, עניה ענתות, נדדה מדמנה, ישבי הגבים העיזו, עוד היום בנוב לעמוד ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלם". חז"ל דרשו זאת כלפי סנחריב "עשר מסעות נסע אותו רשע באותו היום" (סנהדרין צד,ב). הנפת יד על ירושלים היא הענין האמיתי של מפני מגרון!
לכאורה ההסכם 'מושלם', ויש המצביעים בחשדנות על העובדה ש'הכלה יפה מדי'; הישוב (50 משפחות ונספחים) ישאר במקומו עד שיבָּנה ישוב חליפי, ממסד ועד טפחות; הישוב החדש יקום במקום שיבָּחר ע"י התושבים מתוך 4 אפשרויות, 'בסביבה הקרובה' ולא בתחום ישוב קיים; גם לאחר הפינוי המקום ישאר מתחם צבאי. המצדדים מוסיפים כי כבר היו דברים מעולם וישובים הועתקו עקב בעיות בעלות על הקרקע.
מנגד, ההתנגדות העיקשת פה-אחד של התושבים ותומכיהם נובעת משלש סיבות (פרט להתדיינות המשפטית); א) 'אף שעל'; "לא מפנים ישוב שהוקם על אדמות טרשים מבלי לנשל איש, ויהי מה"! "לקח קטיף נלמד בעמונה ואין יותר עקירות. נקודה"! ב) אי אימון בשלטונות - בממשלה, במשרד הבטחון ובבג"צ; "חווינו הסכמים בחברון וכד' שלא כובדו"; "בג"צ כבר יהפוך את ההסכם לקליפת השום". ג) ישובים נוספים נמצאים בסטאטוס קרקעי-משפטי דומה למגרון ו"מגרון תיהפך למדרון"! "עתירות נוספות בדרך והסדר העתקה לא יכּון שנית"!
כל צד גייס את רבניו, ולעתים את אותם הרבנים. האמירות התורניות שקלטתי היו מתוך עמדה מנהיגותית כלפי הכפופים להם, ולאו דוקא הכרעה פרטנית בשאלות הטקטיות שהועלו. ועוד נחזור להלן להיבט הרבני.
מלשינות בזויה
למרות שהויכוח מתנהל באולמות בית המשפט - הכל יודעים כי זו רק הזירה, אך הקרב איננו משפטי ביסודו. למעשה הדיון הוא בין משרד הבטחון, מועצת ישע ותושבי הישוב הותיק (בן 9!), אך הכל יודעים כי לב הסכסוך איננו פוליטי, זו רק הפלטפורמה. על הפרק אידאולוגית 'גוש אמונים' מול אידאולוגית 'שלום עכשיו'. נכון יותר לומר שהמאבק אפילו איננו אידאולוגי; הוא פרקטי-טקטי להחריד - אחיזה 'אמונית' מול מלשינות 'עכשוית'!
הכל יודעים כי שלום עכשיו ''גילו' את בעלי הקרקעות, גילו להם עצמם כי הם בעלי קרקעות, (הבעלות שנויה במחלוקת משפטית), ובעיקר גילו את אזנם כי הם מנוף וטריז במלחמת שמאל-ימין, בין היהודים לבין עצמם. מלשינות כזו, הן לבית המשפט והן ל'איחוד האירופי' ולבעלי קרנות-שפע מאומות העולם, קרויה בעברית "מוסר", וביהודית "מויסער". אלו שהתדרדרו לרמה שפלה זו נחשבו בזויים ודחויים, גרועים מ'מומרים' ו'משומדים'.
צא ו(אל ת)למד מהלכות הרמב"ם (חובל ומזיק פ"ח ט-י): "אסור למסור ישראל ביד גוים בין בגופו בין בממונו... וכל המוסר בין בגופו בין בממונו אין לו חלק לעולם הבא. מותר להרוג המוסר בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. ומותר להרגו קודם שימסור... ומתרין בו ואומרין לו אל תמסור. אם העיז פניו ואמר: לא כי, אלא אמסרנו - מצוה להרגו". חלילה לאדם כיום 'לעשות הלכה לעצמו' ולהגות מוסֵר מן הדרך, לא בישראל ולא בחו"ל. דיני נפשות אלו מסורים לבית דין ולא יעלה על בדל רעיונו של איש לממש הלכה זו, גם לאחר התראה. ענשם מסור לשמים ושוכן שחקים יפָּרע עֶנות עמו מידי בני עולה.
מ"מ, לפי דרכנו למדנו עד כמה נקלים 'בעלי מלאכה' זו. לפי דרכנו השכלנו עד כמה יש מקום לאחוז את השור בקרניו ולהניף סדין אדום מול עיניו. דוקא! לפי דרכנו הבנו שיש טעם לעקשות תורנית-רבנית נגד הפינוי גם אם איננה מנומקת היטב על אדני השיקולים הטקטיים. אישית אני תומך בהסכם בשתי ידים, אך מבין גם עקשנים מול 'מויסרים'...
* * *
ישעיהו (פ"י) מפרט מסע-מחץ למוטט את ירושלים: "בא על עָיַת, עבר במגרון, למכמש יפקיד כליו, עברו מעברה, גבע מלון לנו, חרדה הרמה, גבעת שאול נסה, צהלי קולך בת גלים, הקשיבה לישה, עניה ענתות, נדדה מדמנה, ישבי הגבים העיזו, עוד היום בנוב לעמוד ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלם". חז"ל דרשו זאת כלפי סנחריב "עשר מסעות נסע אותו רשע באותו היום" (סנהדרין צד,ב). הנפת יד על ירושלים היא הענין האמיתי של מפני מגרון!