במכתב גלוי אותו הוא מפרסם היום קורא חבר הכנסת פרופ' אריה אלדד לחברי הכנסת של "הבית היהודי" לאיחוד בין המפלגה ל'התקווה' לקראת הבחירות הקרובות.

במכתבו הוא קובע כי לבד מהבדלים סמנטיים כאלה ואחרים לא קיים הבדל אידיאולוגי של ממש בין המפלגות, ועל כן יכולים חברי הסיעות ללכת לבחירות יחדיו. כמו כן הציע דרכי בחירה לרשימה המשותפת.

אנו מביאים בזה את מכתבו של אלדד במלואו:

אני כותב מכתב גלוי זה כי אינני בטוח שהמסר שהעברתי לראשי "הבית היהודי" הגיע לידיעת כל חברי הכנסת וכל חברי המועצה הציבורית האמורה לבחור את רשימת המועמדים להיות חברי הכנסת של  הסיעה.

בתקופת המאבק למניעת העקירה והגירוש מחבל עזה וצפון השומרון הצלחנו ליצור שרשרת אנושית מופלאה מגוש קטיף  לכותל המערבי בירושלים. רבע מיליון בני אדם היו שם. חצי מיליון ידיים.

ידיים היו לנו אז די והותר – אך לא היו לנו די אצבעות. אצבעות בהצבעות המכריעות בכנסת.

זמן רב נאבקתי בתוך סיעת האיחוד הלאומי מפד"ל כדי לפתוח את השערים לכל המחנה הלאומי, כדי שכל אדם הנאמן לארץ ישראל ולעם ישראל יוכל  לבחור ולהיבחר. נכשלתי במאמצי לשכנע אתכם. רוב חברי הכנסת החליטו אמנם להתאחד, אבל לא כמפלגה לכלל ישראל אלא כמפלגה למגזר הדתי. ( והתוספת "מסורתי" אינה מצליחה לצערי להביא  מאות אלפים  נוספים.)

כיון שמגמה הרת אסון זו של הסתגרות מיגזרית נהירה לי כבר מספר שנים – הוקמה מפלגת התקווה.  אנחנו נוכל  לשאוב את כל הקולות של נאמני העם והארץ שאינם יכולים או אינם רוצים להצביע עבור מפלגה דתית.

אבל אין הבדלים אידיאולוגיים מהותיים בינינו: אני חולק עליכם כי החלטתם להניף מעל ראשיכם דגל של מפלגה המיועדת רק לחלק מהציבור. אתם חולקים עלי וטוענים שלא אעבור את אחוז החסימה. התקווה בוחרת את ראש הרשימה ונציגיה בבחירות מקדימות. "הבית היהודי" מעדיף מועצה ציבורית. גם בעת שהיינו מאוגדים כאיחוד הלאומי-מפד"ל היו בנו מפלגות שקיימו הליך בחירות דמוקראטי ומפלגות שהיתה להן ועדה מסדרת. זה לא מנע מאיתנו הליכה משותפת. גם אם לא זכינו בבחירות האחרונות ליותר מ-9 המנדטים שהיו לנו גם בתקופת "ההתנתקות" – דומני כי תמונת ההתרסקות בסקרים הנשקפת עתה עוד תגרום לכל המחנה הלאומי להתגעגע לאותו הישג. מה שיקבע את גורל ארץ ישראל לא תהיה השאלה מי יהיה שר החינוך אלא כמה אצבעות יורמו בכנסת כדי לבלום את "ההתנתקות" הבאה.

ולכן אני שב ופונה אליכם בשעה הזו. במכתב גלוי כדי שגם הציבור יוכל לראות ולשפוט , ומציע ללכת יחד.

לפני כשנתיים הציע איווט ליברמן-  באחד מהתקפי הפטריוטיות שלו שנועדו לחפות כנראה על חלוקת ירושלים הכתובה במצע שלו – להעלות את אחוז החסימה ל-10%, כדי "להיפטר מהחכי"ם הערבים". חברי הכנסת הערבים משתייכים למפלגות המשתרעות על כל התחום שבין האיסלם הקיצוני לקומוניזם הקיצוני, ממש כמו ההבדל בין "אגודת ישראל" למר"צ. ובכל זאת הן הודיעו  כי במקרה כזה  הן ייצרו "בלוק טכני" והציבור יצביע עבורן בפתק אחד, הן כבר ידאגו להתחלק בשלל.

אבל כשהצעתי הצעה דומה לחברי "הבית היהודי" – נעניתי בשלילה. מה שיכולים הערבים לעשות כדי  לדאוג לייצוג ערבי בכנסת ישראל – לא  מסוגלים כנראה נאמני ארץ ישראל עם ישראל ותורת ישראל כדי  לוודא שיש די אצבעות בכנסת לעצור את הגירוש הבא.

ולפיכך אני שב ומציע מה שהצעתי, והפעם בגלוי: שלא יאמרו אחר כך – לא ידעתי, לא שמעתי: מפלגות "הבית היהודי" ו"התקווה" ילכו לבחירות בפתק אחד. חברי הכנסת של "הבית הלאומי" ממילא המליצו לשלב "כאלו שאינם חובשים כיפה" בעשירייה הראשונה. אני מציע כי אלו ייבחרו בפריימריז במפלגת התקווה, ולא על ידי המועצה של "הבית היהודי", אך המועצה היא זו שתשבץ אותם בעשירייה הראשונה על פי שיקוליה.  כך תתמודד  רשימת "הבית היהודי- התקווה" על קולות כל המחנה הלאומי בבחירות הארציות. הציבור הדתי לאומי  יצביע כדי להכניס לכנסת את נבחרי המועצה הציבורית. כלל הציבור הלאומי יצביע כדי להכניס לכנסת גם את נבחרי התקווה.

אם ההצעה הזו תידחה – יידע הציבור וישפוט: מי רוצה להגדיל את כוחו של המחנה הלאומי ומי מסתפק בהסתגרות מיגזרית.