הפעילים לשחרורו של יונתן פולארד קוראים, כמדי שנה, לנצל את ימי חג החירות להעלאת שמו של פולארד לסדר היום הציבורי והפרטי בישראל. "הימים לקראת חג הפסח, היו תמיד בעם ישראל ימים של מאמץ לפדיון שבויים", אומר אשר מבצרי, מראשי הפעילים למען פולארד, איש הועד להשבת פולארד.
מבצרי מצטט את הדברים המובאים בספר התודעה "ונהגו בהרבה קהילות בישראל שבערב פסח שחרית יצאו ראשי הקהילה וטובי העיר אל בתי הסוהר שבעיר והסביבה, שמא המצא ימצא שם איש יהודי, והשתדלו במאמצי כוחם להוציאו לחפשי ...", ומוסיף: "אחינו יהונתן פולארד שמסר נפשו להצילנו, נמק בכלא בארה"ב כבר למעלה מ-23 שנים, עשרים וארבע לילות סדר הוא נמצא בשעבוד של "מדינה ידידותית", ומצבו קשה ביותר עד כדי סכנת חיים. כיצד נרגיש אנו בני חורין, כאשר בשר מבשרינו, אחינו יהונתן נמצא בשעבוד?".
בפניה לציבור מזכיר מבצרי את דבריו בעבר של ראש הממשלה בנימין נתניהו שאמר על פולארד: "...הוא היה חייל של מדינת ישראל ואנחנו לא משאירים חיילים בשדה הקרב...אם אי פעם אחזור לתפקיד, אני אמצא את הדרך לשחרר אותו". מבצרי מוסיף ואומר כי "כיום עלינו לחזק את רוה"מ לקיים את דבריו ולפעול במהירות לשחרור יהונתן".
מבצרי קורא לציבור להותיר בליל הסדר כיסא ריק עבור פולארד "אם יהונתן עדיין לא יהיה איתנו", הוא מסייג וממליץ להקריא את מכתבו של פולארד מלפני שנים אחדות בו סיפר על המכות הפרטיות שלו:
את מכתבו כתב אז פולארד תחת הכותרת "חג החירות ה-21 שלי בכלא": אנו מביאים קטעים ממכתבו זה כאשר כמובן את מספר השנים יש לשנות מ-21 ל-24:
חג הפסח ה-21 שלי בכלא מתקרב. אם לא יקרה נס, זה מה שעומד לעבור עלי במהלך השבוע של חג החירות: רעב, עבודת פרך, בדידות, חולי ותחושת בגידה.
רעב: בכל שנה אין מספיק מזון בחג הפסח והרעב הוא "חברי" הקבוע...
עבודת פרך: לא יהיה לי שום סדר פסח. לא מצה שמורה, לא יין, לא הסיבה כבן חורין. במשך השבוע של החג, ממש כמו בכל שבוע אחר, אני אהיה עסוק בשטיפת חלונות ובניקוי אסלות בבתי שימוש. שום דבר אישי, בעניין הזה אני פשוט סמל לעם היהודי.
בדידות: אני לגמרי לבד, בלי משפחה, בלי חברים, בלי מבקרים. אני מודאג עד כדי חולי כשאני חושב על אשתי האהובה אסתר, הנמצאת בירושלים. אסתר עדיין נאבקת למען לשחרורי למרות מצבה הבריאותי הרעוע, המחסור בכסף וחוסר התמיכה המוחלט מצד ממשלת ישראל. אני מתגעגע אליה יותר משכל מילה תוכל לתאר. ליבי נשבר מן הידיעה שפעם נוספת שנינו עומדים לעבור את חג החירות כאסירים.
חולי: עשרים ושלש שנים של סבל ממושך בכמה מבתי הסוהר עם התנאים הקשים ביותר, הרסו את המערכת החיסונית שלי. לחץ הדם שלי נמצא כבר מזמן מחוץ לסקאלה, יש לי כולסטרול גבוה, סכרת, דלקת פרקים כרונית, סימפטומים של גלקומה, התקפות קשות מכיס המרה, גידולים בסינוס שמונעים ממני להיבדק על מנת לוודא האם הם ממאירים או שפירים. בנוסף, יש לי סינוסיטיס כרוני אשר גורם לי לעיתים קרובות לדימום, סחרחרות, בחילה וכאבי ראש נוראיים. כשלכל אלה נוסף הלחץ של המחסור במזון ושאר הקשיים של חג הפסח, מצבי רק הולך ומחמיר.
תחושת בגידה: השירות שלי לישראל לא היה למען מפלגה או מנהיג פוליטי. התגייסתי על מנת לשרת את האומה, למען טובת הכלל. מעולם לא בקשתי תודות או תמורה. אך גם בחלומותיי הגרועים ביותר, מעולם לא דמיינתי שלעם שלי לא יהיה אכפת ממצוות פדיון שבויים עד כדי כך...
לא לסמוך על הנס: המסורת היהודית מלמדת אותנו לא לסמוך על ניסים. אנו חייבים לעשות את ההשתדלות שלנו, ואלוקים יעשה את השאר.
אני מדמם באיטיות עד מוות לנגד עיני כל עם ישראל. זעקותיי לעזרה נותרו חסרות מענה וכל תחנוניי נפלו על אוזניים ערלות. אם חס וחלילה יאזל הזמן, לא תהיה שום דרך לכפר על החטא של עמידה על דמו של אח...
רק מתוך אחדות ישראל נראה לבורא עולם שבית ישראל לא ישקוט ולא ינוח עוד! לא יעמוד עוד על דם רעהו! בפדיונו של שבוי אחד, עם ישראל פודה למעשה את עצמו.
חג החירות קרב. בעזרת ה', הישועה תבוא כהרף עין! יהי רצון שהפסח הזה יהיה חג של חירות - כללית ופרטית – והלוואי שיהיה זה פסח של אותות ומופתים לגאולתם של כל שבויי עם ישראל !אמן! כן יהי רצון!