אופוזיציה לאובמה מתוך מפלגתו

בנאומו בפני הסנט בושינגטון, ביום ג', ה16 ליוני, השיב הסנטור רוברט מננדז (דמוקרט המייצג את מדינת ניו ג'רסי בסנט) לנאום קהיר של נשיא ארה"ב ברק אובמה, באומרו: "לשואה מקום מרכזי בזהות ישראל, אבל היא אינה הסיבה להקמת המדינה ואינה ההצדקה העיקרית לקיומה".

דברי מר מננדז:

אדוני הנשיא, ביום רביעי שעבר, לא הרחק מכאן,  אדם ניאו נאצי פתח באש במוזיאון השואה בושינגטון. הוא רצח איש בטחון והבהיל את מבקרי המוזיאון, בתוכם תלמידי בית ספר יסודי שבאו ללמוד, להביע צער, ולהתפלל.

הרוצח שבצע את הפשע הנתעב הזה היה ידוע בשל שנאתו לכל דת או קבוצה אתנית השונה משלו. אירוע זה שימש תזכורת שבעולם בו אנו חיים,  הבורות, חוסר הסובלנות והאנטי שמיות טרם הובסו. הטרגדיה הזו מזכירה לנו את החובה לנסות להבין את אחת התקופות האפלות בהיסטוריה של האנושות.

יותר מדי אנשים מציגים לא נכונה את משמעות השואה, במיוחד בהקשר של מדינת ישראל ותושביה. יותר מדי אנשים מכחישים שהשואה קרתה בכלל, מתוך דעות קדומות, שנאה ורוע לב. בפני כל כך הרבה חוסר הבנה, אני נאלץ היום להרים את קולי בנושא תפקיד השואה בתולדות ישראל והאתגרים העומדים בפני ישראל במניעת רצח אנטי שמי. השואה הייתה התזכורת האווילית ביותר שאוכלוסיית היהודים בגולה הייתה  בסכנה תמידית. השואה הוכיחה שאנטי שמיות יכולה להופיע בכל מקום, והזוועות שהתרחשו בה זרזו את התמיכה הבינלאומית למדינת ישראל.

אך בואו ונעמיד דברים על דיוקם: למרות שלשואה מקום מרכזי בזהות ישראל, היא אינה הסיבה להקמת המדינה ואינה ההצדקה העיקרית לקיומה.

האפיון הקיצוני של דעה מוטעית זו היא כדלקמן: המעצמות המערביות ייסדו את ישראל ב1948 בגלל רגשות האשמה שלהם, את המחיר שילמו הערבים שגרו שם. על כך, למדינת ישראל היום אין לגיטימציה ויש למחוק אותה מהמפה.

טענה שגויה זו מנוגדת לא רק לאנושיות בסיסית אלא גם להיסטוריה. היא מתריסה בפני ההיסטוריה של ימי קדם כפי שהיא נמצאת בטקסטים תנ"כיים ובעדויות ארכיאולוגיות.  הטענה מתעלמת מתולדות המאות האחרונות. בגלל ההשלכות שלה, שווה לחזור על ההיסטוריה הזו לפרטיה, והרשו לי לנסות לתת סקירה כללית מאד עד כמה שאוכל.

נוכחות יהודית רציפה בארץ הקודש התקיימה במשך אלפי שנה. לפני אלפי שנה, מלכים וממשלות יהודים התבססו באזור הנקראת היום ישראל. לאחר שנים רבות של ריבונות יהודית שמרכזה בירושלים, ארצו של העם היהודי נפלה בידי כובשים שונים—אשור, פרס, יון, רומא ואחרים. יהודים נטבחו ונגלו, והעזיבה של כל כך הרבה שנים מהארץ שכונתה ביתם הנצחי הפכה לגולה שאין כדוגמתה. מהמאה ה16 ועד תחילת המאה ה20,

המקום המכונה ישראל היום היה בשליטת האימפריה האותומנית המרוחקת שמרכזה באסטמבול, ובתקופה ההיא, כמו בתקופות אחרות, יהודים רבים חזרו לארץ אבותיהם.

האימפריה האותומנית נפלה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וההסכם שנחתם העניק לבריטניה מנדט לאזור שכונה אז פלסטין. ליגת העמים אישרה והבהירה את המנדט ב1922, ודרשה מבריטניה להקים מחדש בית לאומי לעם היהודי בתוך הטריטוריה שבשליטתה בהתאם להצהרת שר החוץ הבריטי בלפור ב1917, כך שהחזרת קהילות יהודיות באזור ההוא הפך לנושא המוגן במשפט הבינלאומי. עד לסוף מלחמת העולם השנייה, מעל ל 600,000  יהודים גרו באזור המנדט.

בשנת 1947 האו"ם אישר תוכנית חלוקת הטריטוריה לשתי מדינות, ערבית ויהודית. הסוכנות היהודית אישרה את התוכנית.  הערבים לא.  ב14 במאי, 1948, מדינת ישראל הכריזה על עצמאות. ב15 במאי, חמש מדינות ערביות הכריזו מלחמה. למרות היותה מוקפת אויבים, יד ישראל הייתה על העליונה. היא הרחיבה מעט את גבולותיה, ובכך הוסיפה מקצת ביטחון מול המתקפות צפויות שלא אחרו לבוא.  וכדי לדייק, 700,000 הפליטים הפלשתינאים שעזבו את ישראל עשו זאת מחמת מלחמה שיזמו מדינות ערב במטרה להשיג לעצמם יותר שטחים. והערבים שעזבו את ישראל המחודשת  לא היו היחידים במזרח התיכון שהועברו מבתיהם.  בנוסף למאות אלפי יהודים שעזבו את אירופה בתחילת השואה ולאחריה, מעל לשלושת רבעי מליון יהודים ברחו או גורשו מבתיהם במדינות הים התיכון ומדינות ערב—מערים שבהן הרבה מהמשפחות גרו קרוב לאלף שנה. רכושם נלקח מהם, פרנסתם נהרסה, הם הפכו קורבנות ללאומניות ושנאת ישראל.

אלפי שנות היסטוריה מביאות למסקנה שאי אפשר להכחיש: ייסודה מחדש של מדינת ישראל בתקופה המודרנית הנו עובדה פוליטית עם שורשים עד לימי אברהם אבינו. לכן, הדרך לראות את השפעתה העמוקה של השואה בישראל אינה בכך שלולא השואה לא הייתה קמה מדינת ישראל. אלא, עלינו לדמיין איך מדינת ישראל הייתה מלאה בעוד יותר חיות לולא כל המיליונים שנבצר מהם להכיר אותה. התתקפות על ישראל בקושי הפסיקו מאז 1948—לא מתקפות על ידי צבאות סדירות בלבד, אלא של יחידים, טנקים ומחבלים, מתקפות בצורת אבנים ובצורת נאומים. אויבי מדינת ישראל ניסו להרוג את אנשיה בטילים ואת האופי הלאומי שלה ברטוריקה של שנאה.

היום ישראל מוקפת עוינות, גבה עדיין מופנה לים. היא מוקפת עוינות מהחיזבאללה בלבנון והחמאס ברצועת עזה. כשמסתכלים על האיום לישראל מגבולה הדרום מערבי, דבר אחד חייב להיות ברור לחלוטין ללא שום ספק: אין אקויולנטיות מוסרית בין ישראל וחמאס. ישראל היא מדינה ריבונית ודמוקרטית של 7.5 מליון איש—יהודים, מוסלמים ונוצרים. חמאס הנו ארגון טרור. הוא שולט בעזה לאחר קרבות ירי של  אנשים במסכות סקי נגד ענף אחר של מנהיגות פלשטינאית. הוא השתמש בשלטון לירות רקטות על ילדים ישנים בערי ישראל הסמוכות אשקלון ושדרות. כך הביע את תודתו להתנתקות ישראל מעזה.

חמאס אינו מכיר בהסכמים שנחתמו בעבר על ידי מנהיגים פלשתינאים. הוא אינו מכיר בכלל בזכות הקיום של ישראל, ובעצם דוגל באידיאולוגיה של השמדת ישראל. תושבי עזה כמהים לחופש והזדמנויות אבל הם שבויים בצימאון החמאס להרס.  וגם היום, אחרי שתוצאות האיום על ישראל הובהרו להם במלחמה נוראה, ציוד לחימה זורם חופשי לתוך עזה דרך מנהרות. חמאס חידש את נשקו ומחכה ליום שיתחיל שוב עימות עם ישראל. אפשר שחמאס וחיזבאללה הם ראש נחש בנושא טרור, אבל הזנב מגיע רחוק. הנשק של המחבלים האלו נשלח מאירן. כספים שקבלו נשלח מאירן. תעמולה התומכת בטרור החמאס והקוראת להשמדת ישראל נוצרה, הופקה ושודרה מאירן.

השלטון הפונדמנטליסטי בטהרן אינו איום בהתהוות. הוא אינו איום פוטנציאלי. הוא מהווה איום ממשי על קיום ישראל. איננו יכולים, בשום פנים ואופן לתת לאיום הקונבנציונלי הזה להפוך לאיום גרעיני. לאור האיום של אירן והאיום שקיצונים אחרים מהווים לכל כך הרבה אזרחים חפים מפשע מסביב לכדור הארץ, חשיבות ישראל כבעל ברית וידיד ארה"ב ברורה לגמרי. קשה להגזים בערך הימצאותה של דמוקרטיה איתנה כזו כבעל ברית באזור כל כך קריטי—בעל ברית בתחומי מודיעין, כלכלה, פוליטיקה ותרבות. מדינת ישראל קמה במדבר רווי דיכוי, ומהווה דוגמת מתינות מול פונדמנטליזם וקיצוניות.  היא בעלת ברית שניתן לסמוך עליה ולבנות על תמיכתה  בכל המצבים של קבלת החלטות בפורומים בינלאומיים המשפיעים על ביטחונם של אזרחים אמריקאים מסביב לכדור הארץ.

משך מעל לששה עשורים, מדינת ישראל שותפה בהסכמי סחר עם ארה"ב ומחדשת בתחום המדע. עלינו להודות למהנדסים ישראלים על התקדמות בנושאי אנרגיה סולארית, טכנולוגית הטלפון הנייד ועד לציוד AOL אינסטנט מסנג'ר שפותח בישראל ובו אנו משתמשים בעירק כדי לשמור על חיי חיילים אמריקאים הנאבקים בטרור.  טיפולים רפואיים נגד סרטן, מחלות לב וכאבים כרוניים פותחו בישראל. שחקנים שנולדו בישראל מככבים בהוליווד ואסטרונאוט ישראלי המריא לחלל יחד עם אמריקאים. לכן הכרת ההיסטוריה שלה כולה אינה אינטרס של מדינת ישראל בלבד אלא אינטרס לאומי בטחוני של ארה"ב. שמירת הזיכרון המלא  במשך 61 שנה של הקשר שלא ינתק בינינו והמוסיף לחוסן של שנינו היא אינטרס שלנו, ועלינו להבהיר שהקשר הזה עוד יותר חזק משהיה. ההצדקה ללגיטימציה של ישראל אינה נובעת ממה שנאמר בנאומים. היא נובעת מההיסטוריה, מהנשים וגברים שהפריחו את השממה, מפרסי הנובל בהם זכו אזרחיה, החידושים פורצי הדרך ומוסדות מצוינים, חיים שניצלו, הגנה על דמוקרטיה, השכנת שלום וניצחון בקרב.

אי אפשר להכחיש לזכותו הלגיטימית של העם היהודי לחיות בשלום ובטחון במולדת לה הם מחוברים אלפי שנה. אנו מחוייבים ויכולים להתקדם בתהליך השלום ולחפש דרכים להגיע להסכמה בין כל הצדדים. אבל איננו יכולים למחוק את ההבדלים המוסריים בין חרות ודיכוי, ואל לנו לערוך מחדש את ההיסטוריה. אם נישאר נאמנים להיסטוריה ונלך אחרי המצפן המוסרי שלנו, אני אופטימי שהשיחות יביאו להבנה ופתרון לנושאים המורכבים, עדינים וקשים העומדים בפנינו. הדפים הבאים של תולדות המזרח התיכון אינם חייבים להיות מוכתמים על ידי קרב חסר הגיון ואינסופי למוות. זה לא חייב להיות ככה. עמים שונים בעלי רקע מאד שונה פרחו בשלום במזרח התיכון דור אחר דור, והחיים האלו יכולים לחזור. נזכור את המלים של נשיא מצרים אנואר סאדאט ב1978 כשקבל את פרס הנובל לשלום—מלים שלפני כן היו נחשבים הזויות. הוא אמר, בואו וניתן סוף למלחמות, בואו וניתן לחיים צורת שלום וצדק. הקול הזה שותף לרוב המוחץ של עמי ישראל וערב וכן למיליוני גברים, נשים וילדים מסביב לעולם אותם הנך מכבד היום. והמיליונים האלו ישפטו את רמת ההיענות של כל מנהיג אחראי במזרח התיכון לתקוות האנושות.

אני בקרתי במדינת ישראל. לחצתי את ידי אזרחיה ובקרתי במקומותיה הקדושים. ידוע לי שלבבות הישראלים כמהים לשלום. אל לנו לשכוח את הסיבות לחשיבות השלום. אחרי הזוועות של השואה, העם היהודי הפנים שאי אפשר לדעת מראש לאן תוביל אותנו ההיסטוריה וכל יום אנו שמים לב שהאנטי שמיות לא נעלמה, או דרך פיצוץ בבית כנסת בצרפת, הערות גזעניות של פקיד ממשלה בדרום אפריקה או רצח בושינגטון די. סי. ישראל הוא המקום היחיד בעולם בו אנטי שמיות אינה אפשרית בהגדרה. זה שדה של תקווה בו ניתן לנצח את האימה, אי מקלט שיכול לעמוד איתן בפני כל סופות ההיסטוריה. זו הסיבה שאנו חייבים לשמור על בטחון מדינת ישראל וחרותה.

ארה"ב אינה בעלת ברית של ממשלה בלבד במקרה הזה, היא בעלת ברית של תושביה של ישראל. הוא בעלת ברית לאידיאלים הדמוקרטיים של ישראל. היא בעלת ברית של תולדות מדינת ישראל, מאווייה לשלום ושגשוג, רוח העשייה שלה, ויכולתה המדהימה לתפקד מול איומים מכל עבר. במובן הזה, איננו רק בעלי ברית  של ישראל, אנו מוקיריה, שותפיה וידידיה. אני מתכוון לעשות כל שביכולתי לדאוג לתמיכה בידידות הזו השנה, בשנה הבאה וכל שנה שלאחריה. אחתום במלים של מרתין לותר קינג: הקשת של היקום המוסרי ארוכה, אבל היא נוטה לכיוון הצדק. אנו יודעים שבמשך ניסיונותיה של מדינת ישראל להשיג שלום יהיו מבחנים קשים, עיכובים ואף סכנות גדולות מלתאר. אבל אם נמשיך בפעולות שלנו ואם נמשיך להיות נאמנים לערכים המוליכים אותנו במסענו, הקשת הארוכה תנחת בסופו של דבר במדינת ישראל ותביא אתה שלום צודק ובר קיימא.