האזינו לתוכנית סיפורים לזכר הראי"ה זצ"ל.
היום, ג' באלול, יציינו במקומות שונים את יום פטירתו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, מי שהיה הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, ומייסד הישיבה המרכזית בירושלים, שהתפרסמה בשם 'מרכז הרב'.הרב נפטר לפני 74 שנים.
הרב קוק היה מגדולי חכמי ישראל בדורות האחרונים. והשאיר אחריו ספרות ענפה בכל חלקי התורה בהלכה ובאגדה בפנימיות התורה ובמדרש ועוד. רבבות תלמידים עוסקים כיום בלימוד תורתו ומשנתו. הרב קוק דגל בחיבור בין מלכות ישראל המתחדשת לאחר אלפים שנה לבין מסורת ישראל העתיקה. וסבר 'שהחדש יתקדש והישן יתחדש'. ורק כשהציונות תשאב את כוחה ממקורה בקודש יהיה לה הכוח להמשיך ולצעוד לגאולת ישראל. הרב קוק בכתביו חזה תופעות שמתרחשות בדורינו כ'פוסט ציונות ונטישת הערכים.
לרב קוק היו מספר תלמידים גדולים ובהם הרב יעקב משה חרל"פ מי שהמשיך אחריו בראשות ישיבת 'מרכז הרב' והיה רבה של שכונת 'שערי חסד' בירושלים וחיבר את הספרים 'מי מרום'. הרב דוד כהן שכונה 'הנזיר הירושלמי' והוציא וערך מכתביו את ספרי 'אורות הקודש'. הרב יצחק אריאלי בעל 'עינים למשפט'. וכן בנו הרב צבי יהודה אשר הפך את תורתו למשנת הרבים ובימיו הפכה ישיבת 'מרכז הרב' להיות אבן שואבת לכל תלמידי הישיבות של הציונות הדתית.
הרב צבי יהודה הוציא כתביו לאור והמשיך בהפצת תורתו ומורשתו והשאיר אחריו עשרות תלמידים מובהקים שהפיצו את תורתו ומשנתו של הרב קוק בכל רחבי הארץ, וכיום ישנם מוסדות חינוך רבים, ישיבות גבוהות, ישיבות הסדר, ישיבות תיכוניות ואולפנות, מאילת ומצפה רמון שבדרום ועד קרית שמונה ומעלות שבצפון אשר מחנכים ומגדלים דור שלם של תלמידים לאורו של הרב קוק.
הרב קוק עלה לכהן כרבה של ירושלים בג' אלול תרע"ט ובדיוק 16 שנה לאחר מכן בג' אלול תרצ"ה עלה לגנזי מרומים, והשאיר אחריו מורשת מפוארת לדורות הבאים.
באתר "ישיבה" נכתב על ימיו האחרונים:
שבוע לפני חג הפסח חש רבנו זצוק"ל כאבים באבריו הפנימיים. למרות שייסוריו היו גדולים, הבליג עליהם בכל ימי הפסח, כדי שלא להשבית את שמחת החג. הוא בשמחה קיבל את כל מבקריו הרבים שבאו לקבל את פני רבם ברגל, והפליא את שומעיו בחידושי תורתו בהלכה ובאגדה, עד שייסוריו לא היו ניכרים כלל. אולם לאחר שעבר הפסח כבר שכב כמעט כל היום במיטתו. למרות הכאבים שתקפוהו לא חדל מלהעמיק בתורה, ומלהשיב תשובות נחוצות.
מיום ליום המחלה גברה, ולמרות שהרופאים עדיין לא הכירו בסכנתה, ביקש מתלמידו, הרב חרל"פ, "להתאמץ בתפילה כמו שמתפללים על חולה מסוכן". לקראת חג השבועות התגברו החששות אצל הרופאים, אולם הוא לא שינה ממנהגיו בחג זה בכל שנה, והיה ניעור כל הלילה. במהלך הלילה ירד בהתאמצות מהמיטה, באר לפני הקהל שלוש מצוות מספר המצוות לרמב"ם, וחזר למיטתו. בבוקר התאמץ לקום לתפילה, וכמנהג קודשו אמר 'אקדמות' בבכיות גדולות ובדבקות נפלאה.
כחודשיים לפני הסתלקותו הכירו הרופאים כי מצבו נואש. הם יעצו להעבירו לבית מרפא שבקריית משה, כדי שלא ימשיכו להטרידו בשאלות ובקשות. לפני צאתו מביתו עבר בכל החדרים, נכנס להיכל הישיבה, וניכר היה כי ליבו מנבא לו שלא ישוב עוד אל ביתו וישיבתו. השהייה בבית המרפא עודדה את רוחו. הוא המשיך במנהגו לחזור על כל התנ"ך והמשניות בכל חודש. בכ"ד בתמוז קבעו גדולי הרבנים והאדמו"רים עצרות תפילה לשלומו, באמירת 'אבינו מלכנו' ותקיעת שופר ותהילים, ובכל רחבי העולם היהודי נענו לקריאתם. ואף הרב ביקש להודיע לאוהביו כי תודה לא-ל הוטב מצבו מעט. אולם בצום תשעה באב שכח רבנו את חוליו, והתאבל על החורבן בבכי תמרורים, ואז הורע מצב בריאותו.
בט"ו אב קיים דברי חז"ל והוסיף על תלמודו בתנ"ך, משניות וגמרא. ובראש חודש אלול שחל ביום שישי הוסיף עוד קביעות לימוד בספר 'חובות הלבבות'. גם ביקש שיביאו לו שופר לקיים את מנהג התקיעות. מקורביו רצו למנוע ממנו את השופר כדי שלא יתרגש מידי, אך הוא עמד על דעתו כי אסור לשנות מן המנהג, עד שהשכיל אחד מאוהביו להעיר, כי בבית המרפא נמצאים עוד חולים והתקיעה עלולה להפריע את מנוחתם. אז אמר: אין להתחסד על חשבון אחרים. עוד אמר ביום שישי, "כשמתפללים לה' יתברך עבור שלומי, אל ישכחו את הטוב והחסד שעשה עמדי במשך שבעים שנה".
באותו יום שישי הביא תלמידו הרב דוד כהן את השער מספרו 'אורות הקודש' ההולך ונשלם בדפוס. כשראה רבנו את הספר אורו פניו משמחה, אחר-כך החל לבכות, מחה את דמעותיו ולא אמר דבר.
בבוקר יום ראשון, ג' אלול, מצבו הורע מאוד, הוא קיבל התקפה חזקה, ושפך דם יצא מגרונו. גופו נחלש מאוד, וכמה פעמים הדופק פסק. מיד הוזעק אליו פרופ' צונדק. כשנכנסו הרופאים לחדרו, סימן הרב שיתנו להם כסא, ואמר לפרופ' צונדק בגרמנית (כי הרופא לא הבין עברית): "מובטחני שגדולי המדע בעמנו יהיו גם גדולי יראי ה' בעמנו ומאמינים באלוקי ישראל". הפרופסור, שידע את מכאובי החולה, השתומם לשמוע כי גם בשעה זו הוגה הרב בדברי אמונה ותקווה. בצאת הרופאים מעם פני קודשו הודיעו למשפחה כי שעותיו של רבנו ספורות. השמועה התפשטה, וכל קרוביו וגדולי רבני ירושלים התאספו לחדרו. מחוץ לבניין עמדו מאות אנשים שהתפללו בבכיות נוראות שלא יכבה נר ישראל.
בצהרים החל הרב להבין את מצבו, ורמז לבנו יחידו הרב צבי יהודה קוק שיגש אליו. כשניגש אל מיטתו דיבר איתו רגעים מספר בקול נמוך. אח"כ אמר לו שאולי נשאר חייב למישהו איזה חוב, ושידאג לסלק את חובותיו. אח"כ ציווה לו אודות כתביו הרבים שיסדרם לדפוס. גם הזהיר אותו שאם ידפיס איזה ספר מכתביו, שלא יכתוב על שערו שום תארים, רק תואר 'הרב' בלבד. כל אחר הצהרים לא משו הרבנים מסביב לחדרו. על פני כולם נראו אותות יגון וצער. בשעה חמש נראו אצלו סימני גסיסה. כל הנאספים החלו לומר את פרקי התפילה, ורבנו התהפך כשפניו לקהל, וכשהגיעו בשעה חמש ורבע ל"שמע ישראל", פקח רבינו את עיניו וצרף את קולו לקריאת "אחד", ויצאה נשמתו ב"אחד".