סר ניקולאס ווינטון, כיום בן 100, היה בתחנת המשטרה שברחוב ליברפול, לונדון, על מנת לקבל את פני הבאים מהמסע הארוך מפראג, צ'כיה. וכיום, 70 שנים אחרי- הוא שוב עמד על אותה הפלטפורמה לקבל את פני אותם הילדים שבגרו עם בני משפחותיהם.
המסע ציין את יום השנה ה-70 לרכבת ההצלה שאורגנה על ידי סר ניקולאס, והצילה את חייהם של 669 ילדים (רובם יהודים). כל הילדים שניצלו על ידי הרכבת הזו הגיעו לבריטניה במטרה לפתוח בחיים חדשים. 22 ניצולים מקוריים מן הרכבת של ראשית מלחמת העולם השנייה לקחו חלק בחגיגות ה-70 ליום הצלתם.
הניצולים סיפרו את סיפורם האישי על ההורים שנשארו מאחור ולא נראו עוד, על המסע שארך ארבעה ימים אל הצד המואר של החיים, ועל החיים בצל הזיכרון.
ניצולי רכבת ווינטון הביאו איתם למסע בני משפחה שהיו מעוניינים לחוות מחדש את רגעי האימה ותחושת ההצלה, ושרצו לראות את האיש שהודות לו הם חיים היום. כאשר נשאל על ידי כמה מן ה"ילדים": "למה דווקא אני?", הוא פשוט ענה: "כי אתם הייתם יכולים להיות הראשונים שהנאצים היו הורגים".
סר ווינטון סיפר על היום בו היה אמור לנסוע לשוויץ עם חברים, למסע סקי, אך קיבל שיחת טלפון דחופה מחבר שעבד בשגרירות והיה אחראי על פליטי המלחמה. הוא סיפר על ההתארגנות להסעת סדרת רכבות שתוציא את הילדים היהודים ממרכז אירופה. לאחר הסעת הרכבת הראשונה וארגון כמה רכבות נוספות, חזר ווינטון לביתו על מנת למצוא בתים לכמה שיותר ילדים.
בין החודשים מרץ לאוגוסט 1939- שמונה רכבות הסיעו 669 ילדים לעולם בטוח יותר. הרכבת האחרונה הייתה אמורה לצאת לדרכה ב-1/9/1939 עם 250 ילדים על סיפונה, אבל באותו היום פרצה המלחמה ואותם ילדים לא הגיעו מעולם לבריטניה.
בשנת 2003 קיבל האיש היקר את אות האבירות ממלכת אנגליה.