הטרגדיה הכפולה שפקדה את משפחת רמון בנפול הבן אסף שש וחצי שנים לאחר התרסקות המעברות 'קולומביה' ובה אביו אילן, שולחת אותנו לשיחה עם אם שכולה שחוותה את הכאב הכפול הזה.
שרה ברי שחף, שכלה את בעלה מאיר במלחמת יום כיפור בדרכו למוצב הצפוני בתעלה, מוצב בודפשט, וכעשרים שנה מאוחר יותר שכלה גם את בנה סגן משה, מ"פ בפלחוד צנחנים. ביומן ערוץ 7 היא מתארת את תחושותיה הקשות ביום זה בו חוזרים אליה רגעים מהיום בו נודע לה על נפילת בנה.
עם זאת היא מדגישה ומציינת כי מאז נפילת בנה כל יום ויום הוא התחדשות של רגשות. "כל יום מחדש לקום ולדעת שהבן מת. הוא לא מת פעם אחת", היא אומרת ומספרת שהמשמעות בפועל לחייה היא צורך למציאת משמעות מיוחדת לכל יום ויום, "לקחת את עצמי מהמקום הנמוך והקשה ולעלות למשמעות שאינה רק בגדר שהם ציוו לנו את החיים, אלא למצוא במסירות שלהם את האפשרות להתרומם".
ברי שחף רואה כצו המוסרים את נפשם על קדושת הארץ את החובה שנותרה לנשארים אחריהם במעגלי קרבה שונים לפעול במעין מחויבות של כופר נפש.
"אני מקבלת על עצמי למלא הן את החיים היומיומיים והן את הרגעים הנשגבים במה שלא יכלו הם למלא", היא אומרת ומדגישה: "במובן הפרטי אין נחמה. לעומת זאת בחיבור אל העם אני יכולה למצוא משמעות".
"אבדן של בן אחר אביו הוא שבר שמעצים את השבר הראשון", היא אומרת ומתייחסת לאובדנה של רונה רמון: "נדרש מרונה מאמץ בלתי רגיל ובזמן הזה המחויבות היא לבחור בחיי עשייה".
ובהקשר הכולל יותר סבורה ברי שחף שעל מנהיגי הציבור כולם לקרוא להפסקת ההשתמטות משירות צבאי, הן משיקולי עצמם והן משיקולים דתיים. "האוהל צריך להיות אוהל אחד, וכשיש בו מת הוא מטמא את כולנו אבל גם מחייב את כולנו לחיי עשייה וטהרה. ברי שחף מסרבת לקבל מציאות בה קיים חלק אחד הלוחם ומוסר את הנפש ואילו צד אחר נד בראשו בהבנה ובוכה יחד עם המשפחות. "הגיע הזמן שעם ישראל כולו יהיה מגויס", היא אומרת.