ת'איר חמאד, הטרוריסט פעיל פתח שהרג בפיגוע ירי 11 חיילים ואזרחים בוואדי חרמיה ב-2002, משיב למכתב ששלחה לו רובי דמלין, אימו השכולה של החייל דויד הי"ד, בו היא סולחת לו ולמשפחתו ומבקשת להתפייס איתם. להלן קטעים נבחרים מתשובתו של חמאד לאם השכולה:
"לפי דבריה, דעתי חשובה לה כיוון שהיא תשפיע על העם הפלסטיני... היא אומרת שבנה לא רצה בשירות הצבאי מכיוון שהאמין בדו קיום ובשלום. רובי לא מסבירה מה הניע את החייל דויד לשרת בצבא ונראה שמצבה של רובי משקף את מצב ההתפרקות של החברה הישראלית. היא אינה יודעת את האמת שבנה, לא רק שתרם לסבל של עמנו, אלא הציב עצמו בראש הרוצחים".
"רובי אומרת: החיילים אשר משרתים בצבא הישראלי אינם מודעים לגודל הסבל שהם גורמים לעם הפלסטיני. למרות שבנה עבר את גיל 28 ולמד פילוסופיה באחת האוניברסיטאות הישראליות, טוענת רובי, שבנה ואנשים כמוהו לא מודעים לגודל הסבל שהם גורמים לעם (הפלסטיני) והיא שוכחת את הסבל של העם וחלקי האיברים של השהידים של העם (הפלסטיני) שהגיעו לכל חלק של הארץ".
"היא טוענת שאני בכלא ויתכן שאזכה ביום מן הימים לשוב למשפחתי ואילו בנה לא יוכל לעולם לשוב. היא סבורה שאני מייצג בעיה פרטית ולא בעיה של עם שמקריב עצמו על מזבח חירותו, ונראה שהיא מדחיקה את הידיעה על מספר השהידים מבין בני עמנו והיא לא יודעת שאלפי משפחות של בני עמי סבלו אובדן של בן, אב, אח ואחות".
"מכתבה מציין, כי פתרון הסכסוך לא יתכן ללא דיאלוג ופיוס וכי ההרג לא יביא אלא הרג וסבל. וכאילו רובי חיה על כוכב אחר. היא שוכחת שהשהיד אבו עמאר (יאסר ערפאת) קרא לשלום לפני 35 שנה ונרצח בסופו של דבר בידי מנהיגיהם הנבחרים (של ישראל)... וכי הסכמי השלום החתומים מזה 20 שנה לא הביאו להתחייבות כלשהי מכם למרות המחויבות של ההנהגה הפלסטינית להם... ואני רוצה להזכיר לאימו של החייל כי בית הספר של ההיסטוריה הוכיח שעם אשר לא נלחם בכיבוש בכל האמצעים ובפרט המזוינים לא יוכל לקחת בכוח את זכויותיו...".
"ואומרת אימו של החייל כי עלינו לוותר על חלומותינו למען השלום. זו אמירה חוצפנית המשווה בין הכיבוש הפושע אשר גרש את עמנו מאדמתו משנת 48' ובין עמנו המגורש... משווה בין בעלי הארץ והרכוש אשר גורשו ללבנון, סוריה, ירדן ושאר הגלויות לבין האתיופי, הסומאלי, הרוסי, האמריקני והאירופאי אשר עזבו את מדינותיהם מתוך רצון לחפש רווחים כספיים וחיים על חורבות של עם אחר".
"רובי אומרת כי היא הצטרפה לקבוצה של הורים פלסטינים וישראלים למען השלום לאחר מות בנה וזה איגוד של בני משפחות שאיבדו בניהם בזירת העימות. היא מתעקשת להשוות בין השהידים שלנו לבין ההרוגים שלהם, בין בעלי הזכות המגינים על זכויותיהם לבין הכובשים והיא דורשת מאיתנו, אימו של החייל, לנטוש את חלומותינו, ואלה הם זכויות היסטוריות הטבולות בדם, ודם הדורות הבאים זה אחר זה, ולשים אותם באותו סל עם חלומותיהם המתבססים על הכיבוש, הניצול, הגזענות והדם".
"רובי אומרת 'אנו מקווים כי בעת שלום'... כפי שסירבתי ליצור קשר ישיר עם אם החייל אינני יכול לקוות לפגוש אותה בבית שגורשה ממנו משפחתו תחת האש והפצצות לגלות בנבטיה, סברה, עין אלחילווה ושאר המחנות. לא ייתכן שאני אפגש עם גוזל של אדמתנו על אותה אדמה גזולה. השלום משמעותו החזרת הזכויות לבעליהם... התנצלות ופיצוי על הסבל והכאב שגרם הכיבוש...".
"אומרת רובי: אני יודעת שת'איר ביצע את הפיגוע כחלק מהמאבק ולמען החירות, הצדק והקמת מדינה עצמאית. כן, אני ביצעתי את הפעולה למטרות אלה ולא מתוך אהבה להרג, מתוך הבנה שההרג והאלימות הם הכרח שכפה הכיבוש בפעולותיו... ואומר להם ולעולם כולו, כי לא תהיה נסיגה מזכויותינו ולא סטייה מדרכנו וכי שולחן המו"מ הוא הכותרת של האלימות המהפכנית והמאבק המזוין ולא חלופה שלה".