במהלך טקס הסרת הלוט מהאנדרטה לציון היובל לראשית גירושי יהודי סלובקיה התבטא בצער שגריר סלובקיה בישראל, ד"ר איבו הלבצ'יק, וקבע כי מאז השואה לא השתקמה יהדות סלובקיה המפוארת.
בכנס נכח גם יו"ר התאחדות יוצאי צ'כוסלובקיה בישראל, נתן שטיינר, ונשאו בו דברים האומנית תמר שחר, מהפעילות הוותיקות והמוכרות בבני עקיבא, שכמה מעבודותיה מוצגות בבית העדות וכמה מהן מוצגות בסלובקיה, מנהל ארכיון בית העדות, מר מתן ברזלי, ומזכ"ל התנועה העולמית של בני עקיבא, מר זאב שוורץ.
את הכנס אירח בית העדות החבר באיגוד המדרשות ליהדות וללימודי ארץ ישראל המונה 32 מדרשות ברחבי הארץ המעבירות תכנים בנושאי חינוך, זהות יהודית וציונות.
האנדרטה לציון יובל לראשית גירוש יהודי סלובקיה היא אחת מתוך 17 אנדרטאות דומות המוצגות ב-17 בתי כנסת ברחבי סלובקיה, בכל אחת מהן מוטבעת מצבה אחרת, בהתאם לקהילה בה היא מוצגת (ברטיסלבה, ניטרה, קושיצה וכדומה), ולידה רשום כמה יהודים היו במקום לפני המלחמה וכמה ניצלו. נתן שטיינר יו"ר ההתאחדות אמר כי הוא שמח שהאנדרטה מצאה את מקומה ובית העדות הוא אכסניה נפלאה לשם כך משום שמוצגים בו דוגמאות של בתי כנסת מסלובקיה, ועוברים בו קבוצות רבות של תלמידים ומבקרים מידי שנה.
השגריר הסלובקי אמר בנאומו כי "יהדות סלובקיה, הייתה פעם יהדות מפוארת, לצערי אחרי השואה רק מעטים חזרו, רובם הגיעו למדינת ישראל והתיישבו בה. אני מברך את בית העדות העוסקים במלאכת הקודש את החברים שהגיעו לכאן מכל קצות הארץ".
מתן ברזלי מארגן הכנס סיפר כי מפגש זה הוא שלב ראשון וחיוני בתיעוד ההיסטוריה של בני עקיבא בצ'כוסלובקיה. ארכיון בית העדות שם לעצמו כמטרה לתעד את הפעילות הייחודית של תנועת בני עקיבא באירופה, בתקופת השואה, לפניה ולאחריה. מדובר בחברים שעודם מסתובבים בינינו אבל כבר אינם צעירים. הזמן פועל לרעתנו ולכן אנחנו עובדים במקביל על מדינות שונות באירופה. כנס זה הוא דוגמא לאחת הפעילויות האלה.
בערב המרגש הוצג סרט ואף תמונות ארכיון נדירות. הנוכחים זיהו עצמם ואת חבריהם בתמונות שצולמו לפני שישים שנה ויותר.
דוד שטיינר, מוותיקי בני עקיבא בצ'כוסלובקיה סיפר בהתרגשות: "לא קל לי כבר לצאת מהבית אבל היה לי חשוב לבוא לכאן. אני ממש מתרגש ולא מאמין שאנשים צעירים כל כך עוסקים בתיעוד ההיסטוריה שלנו, זה נותן גאווה ותקווה לעתיד".
על הקשר בין תנועת בני עקיבא לצ'כוסלובקיה מספרים בתנועה ואומרים כי זו הקימה את סניפה בצ'כוסלובקיה עוד בשנות העשרים, התנועה "צברה כוח רב במהלך השנים, אך המלחמה קטעה את הכל. בתקופת המלחמה עסקו חברי בני עקיבא בפעולות מחתרת הרואיות שכללו זיוף תעודות, הברחת גבולות, הבטחת מקומות מסתור וכדומה. חלקם אף נשאו נשק והתחזו לאנשי צבא. עם תום המלחמה, בשנת 1945, התפנו אותם חברים (שבעצמם שרדו את התופת) לטפל בילדים ובבני נוער שחזרו מהשואה, יתומים חולים ושבורים. חברי בני עקיבא, בשיתוף עם תנועות נוער נוספות, הקימו בתי הבראה לילדים, דאגו להם למזון ולביגוד, ובעיקר – החזירו להם את התקווה לחיים. הפעילות התנועתית חודשה ביתר שאת, והרוב המוחץ של חברי התנועה הגיעו ארצה עוד בשנות הארבעים".