קולו של אבא - יהורם גאון חוגג 70

יהורם גאון, שחוגג 70 שנה בימים אלה ו-50 שנות יצירה מרגיש שהוא מבטא בתוכניתו ברדיו את קולו של 'הישראלי הממוצע'. ראיון.

ירעם נתניהו, "בשבע", פרסום ראשון: י"א בטבת תש"ע,

לוּ יהורם גאון היה שב מחופשתו הארוכה ומשדר את תכניתו 'גאון ברדיו' ברשת ב' – היינו שומעים מה דעתו על מה שקורה במדינה בחודשים האחרונים. היינו שומעים מה דעתו על ההצעה של ביבי בדבר שתי מדינות לשני עמים, בדבר הקפאת ההתנחלויות, מה הוא חושב על הקמפיין המתוקשר לשחרור גלעד שליט, ומה דעתו על החדשות האחרונות – פרשת הרב מלמד וישיבת ההסדר הר ברכה. ובתור איש שהפך לסמל ירושלמי היינו שומעים את דעתו גם בעניין חלוקת ירושלים ואפילו באשר לרכבת הקלה, שעד כה רק גוררת אחריה סחבת לא קלה כלל.

אז בינתיים תכנית רדיו אַיִן, ונחכה לה כשתשוב בקרוב, אבל תכנית בטלוויזיה החינוכית יש ויש, ואפילו תכנית הגותית להשגת הסכם שלום עם הערבים. כדי לשמוע את דעתו של גאון על כל הנ"ל וגם כדי לשמוע ממנו איך הוא מסכם 50 שנות יצירה שהוא ותכניות הרדיו והטלוויזיה מציינים בימים אלו, התיישבתי עמו לקפה כשר, כאשר מדי פעם בפעם ילדים זיהו אותו מתכניתו החדשה 'גאון של אבא' וביקשו להצטלם אתו.


'ירושלמי' ברמת השרון

אבל נתחיל דווקא מהמקום שגאון כה מזוהה עמו – ירושלים. הרי אחת האסוציאציות שחולפת במוחם של אנשים רבים השומעים את המילה 'ירושלים' היא יהורם גאון. גאון שר על ירושלים, כיכב בסרטים שעסקו בה, ואפילו היה חבר מועצת עיר הקודש, עד שהבין שאינו בנוי לפוליטיקות הפנימיות. גאון הפך לסמל ירושלמי, והוא עודנו מתפקד ככזה, אפילו שבפועל כבר שנים שהוא מחלק את זמנו בין רמת השרון לירושלים.

"זה מלמד שאיש בזיקה לעיר או להפך אינו בהכרח היותו גר שם, אלא המכלול של היצירה שלו שמדברת על העיר. אני יכול לגור בכל מקום בעולם ועדיין להיקרא 'ירושלמי'. בפועל איני נמצא הרבה בירושלים אלא ברמת השרון, כי שם נמצאת העשייה האמנותית שלי. לצערי, ראשי העיר של ירושלים לא השכילו ליצור בה תעשייה אמנותית כך שיצלמו שם סרטים כדי שהאמנים יוכלו לגור בירושלים, אלא הפקירו את הזירה לאזור המרכז".
רבין פרס היו משוכנעים שהנה מפציע מזרח תיכון חדש, ואילו ערפאת ידע כבר אז שהוא לא יכול להתפשר עם ישראל ולוותר על 'החלום הערבי'. ולמה הוא לא יכול להתפשר? כי הם רוצים את הכול. כל מקום שהם כבשו הוא קדוש למוסלמים

בעבר היית חבר במועצת העיר. יכולת להשפיע. למה פרשת?

"באתי בתומתי, וניסיתי לקדם רעיונות טובים שנתקלו בכל מיני בעיות הקשורות לפוליטיקות פנימיות. גיליתי שאי אפשר להיות חבר מועצת העיר בלי להתעסק בפוליטיקה. אלה חוקי המשחק. הבנתי שאני לא בנוי לחוקים האלה".

ומה דעתך על הסחבת בעניין הרכבת הקלה?

"זה ראי להוויה הישראלית שמחפפת דברים ושלא עושה אותם עד הסוף, שלא מתכננת דבר, שאומרת 'סמוך'. לאחר שזמן רב כל כך שיבשו את העיר, פתאום מגלים ששכחו צינור כל שהוא וצריך לפתוח את הכול מחדש. שנים יש הרגשה שירושלים היא עיר של חפירות. כל הזמן חופרים, הופכים, והכול תחוח בה. לא נותנים מנוחה לתושביה".

בשל הופעותיו ברחבי הארץ, הצילומים לסדרה חדשה שתעלה בערוץ 3 והצילומים לתכנית בחינוכית, כמעט שנה שגאון אינו משדר את תכניתו, אבל קולו הפומבי של הסמל הירושלמי לא באמת נדם. בסרטו המציג בסינמטקים, 'כבר לא ירושלמי' – סרט המתכתב עם הסרט 'אני ירושלמי' שנעשה לפני 38 שנים ושתרם להפיכת גאון לסמל ירושלמי – גאון מביע את דעתו על העיר, על המצב ועל הדיבורים בדבר חלוקתה.

"ירושלים היא הלב של העם היהודי, וכשחותכים לב – נשארים עם גופה. אם מוציאים את ירושלים מהגוף שנקרא ארץ ישראל – אין סיבה להישאר כאן. ירושלים היא העיר שבזכותה ובזכות הכמיהה לבית המקדש חזרנו לארץ. אנו מתפללים 'לירושלים עירך ברחמים תשוב', ולא לחיפה ולא לתל אביב".

גאון מוסיף שהמרחק בין תל אביב לירושלים אינו 40 דקות נסיעה אלא 2000 שנה. והוא כמובן מתכוון לפער תרבותי.

איך לדעתך נוצר הפער הזה?

"קרה לנו מה שקורה לכל חלום שמתממש. הענן של שיבת ציון הפך גשם, מלשון התגשם. היום אנחנו רואים זקנים וזקנות יושבים ברחובות ירושלים, נערים משחקים בה, והרוח הגדולה שדחפה להגשים את החלום הזה נגוזה. ואין דבר נורא יותר מלתחזק עַם ורוח. ואם אין עוד למה לשאוף – חדלים להתגעגע. ואכן חדלנו להתגעגע לירושלים ולארץ".

אתה מדבר על אובדן דרך. על ניפוץ חלום הציונות.

"היום לא נשארה ציונות כי כבר הגענו לציון. אין למה להתגעגע. לתחזק בית קשה יותר מלבנות אותו".

איך אפשר לחזור ולהתגעגע?

"קודם כול להבין שכל אחד מאתנו הוא יהודי-ישראלי ולא ישראלי-יהודי. מי שהוא ישראלי-יהודי בקרוב מאוד לא יהיה יהודי ולא ישראלי. רק אם נהיה יהודים-ישראלים נשמר את שניהם כי בלי הצמידות הזו אין זיקה לארץ ישראל. אי אפשר להיות ככל העמים ולומר שאנחנו רק ישראלים, כיוון שהסביבה שבה אנו חיים אינה דומה לשום סביבה אחרת. אנחנו 'תקועים' ברצף מדינות מוסלמיות, ואם לא נשמר את עצמנו – ניעלם. ושימור עצמי אינו נמדד בעוד רובה או בעוד מטוס קרב אלא בעוד מוּדעות. מודעות שאנחנו קודם כול יהודים. לצערי, עם ישראל מתאחד רק בשעת סכנה, אבל כדי לשמר את היותנו כאן אנחנו צריכים להתאחד מחדש באמצעות חזון משותף חדש. למשל, חזון חברתי-סוציאלי שיקטין את הפער בין העניים לעשירים. מדינת הלכה לא יכולה להיות חזון כזה, כי יש חלקים רבים בציבור שיירתעו מהחזון הזה".

אתה מאמין שבסופו של דבר ירושלים תחולק?

"בסרט 'כבר לא ירושלמי' אנו אומר שירושלים תהיה שייכת למי שיאהב אותה באמת ובתמים. למי שימלא אותה בדברים טובים, שילטף אותה בגנים ירוקים. ירושלים מחכה שיאהבו אותה. מי שיבוא אליה בנשק – היא לא תהיה שלו. מי שרק יישבע בשמה ורק יילחם בשמה – היא גם לא תהיה שלו. וזה נכון לשני הצדדים – הערבים והיהודים".

לפני 15 שנים הופיע גאון ושר בפני שני הצדדים. היה זה בטקס קבלת פרס נובל לשלום שקיבלו יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר עראפת. האם היו אלה ימי התום? אני שואל אותו.

"בהחלט ימי התום. היום אני מפוכח. אני ספקן לגבי מערכת היחסים שלנו עם הערבים. בעבר קיוויתי שהילד שלי לא יצטרך ללכת לצבא כי יהיה שלום, והיום אני יודע שהנכד שלי ילך למלחמה. אני אומר את זה בבטחה כי יש לי פרספקטיבה לראות דברים. הרי כבר ראיתי הצעות שהוצעו לערבים, מהלכים שקרו, הסכמים שנחתמו ואילו דבר לא השתנה. ראיתי נשיאים, ראשי ממשלות ושרי חוץ שלנו, ראיתי ראשי ממשלות של ארה"ב, מדינאים ופוליטיקאים – כולם התחלפו ודבר לא עזר. ניסינו הכול, אפילו את ההתנתקות שהייתה טעות נוראה. ובעוד אנחנו עברנו את כל התנודות שבעולם, עשינו ועדיין עושים מחוות, העולם הערבי עומד בדיוק באותו המקום מאז קבלת פרס הנובל. הם לא זזו מילימטר. רבין פרס היו משוכנעים שהנה מפציע מזרח תיכון חדש, ואילו ערפאת ידע כבר אז שהוא לא יכול להתפשר עם ישראל ולוותר על 'החלום הערבי'. ולמה הוא לא יכול להתפשר? כי הם רוצים את הכול. כל מקום שהם כבשו הוא קדוש למוסלמים, כך מופיע קוראן. הם החליטו שאנחנו לא הריבון כאן ושזו אדמת הקודש שלהם, ושכל הדיבורים על בית המקדש לא היו ולא נבראו. מוחמד והחמור והעלייה לשמים – כן. אבל דוד המלך ושלמה – לא".

אז מה ההצעה שלך לשלום?

"אני ממליץ על ניסיון שלא ניסו מעולם, ואני יודע שלצערי הוא גם לא יהיה לעולם. אני מציע שניקח פסק זמן. 50 שנה מהיום לא ננהל עמם משא ומתן, ולא נשב עמם לדיונים ולוועדות. בזמן פסק הזמן הזה אנחנו נבנה את עצמנו, בתוכנו, כחברה. הרי אנחנו מרוסקים בינינו לבין עצמנו. ואם ינסו הערבים לתקוף אותנו – בכבוד. אנחנו כבר נדע להגן על עצמנו ולהסתדר. לאחר ההפסקה הזאת כולנו נראה איך הערבים מתנהגים אלינו אחרת. כל התפישה של היום היא 'עכשיו'. האמירה 'שלום עכשיו' היא אמירה בעייתית, כמו כל דבר שרוצים כאן ועכשיו בלי לחכות. צריך להבין שכרגע אין עם מי לדבר. לפעמים אני שואל את עצמי אם החרדים לא צדקו כשטענו שעלינו בחומה. אולי כשם שיש דעות שבית המקדש יֵרד מן השמים כך גם השלום פשוט יֵרד אלינו מן השמים".

לא 'אמת'

אם יהורם גאון נשמע לכם כמו אדם דתי הנמנה עם מצביע 'האיחוד הלאומי' – אדם שאינו מאמין לערבים, שלא יתפשר על ירושלים, שלא רואה איך חזון שתי מדינות לשני עמים קורם עוד וגידים – תתפלאו לשמוע שמאז ניתנה לו זכות ההצבעה הוא שלשל לקלפי רק את האותיות 'אמת'.

"היום מפלגת העבודה היא בגדר תוספתן, ואני מאוכזב ממנה. המפלגה חלוקה בינה לבין עצמה והיא מרוסקת. כואב לי שהמפלגה שהקימה את המדינה בעצם אינה קיימת עוד. היא התמזגה עם מפלגה שהייתה היפוכה הגמור, והיום אין לה זהות ואין לה פנים. ברגע שהיא תבקש ממני את קולי, למה שאבחר בה? בשמו של איזה מסר או אידיאולוגיה אצביע לה? ובכלל, היום ניטשטשו הגבולות בין כל המפלגות, וכל המפלגות מגיבות לרחשי הלב של הציבור ומובלות על ידו ולא מובילות אותו. אומרים 'פני הדור כפני הכלב' וחושבים שהכוונה שהדור נראה נפול כמו הפנים של הכלב, אבל אין זו הכוונה. הכוונה היא שפני המנהיגים כפני הכלב בכך שכל הזמן המנהיגים מסתכלים לאחור כדי לראות לאן הבעלים רוצים שהם ילכו. המנהיגים מסתכלים על סקרי דעת קהל, ואין להם קו מדיני ברור שאותו הם מובילים. בכנות, איני יודע למי להצביע בבחירות הבאות. אין מפלגה שאני מתנגד לדעותיה כי בכל המפלגות אין דעות".

תוכל להצביע למפלגה כמו "האיחוד הלאומי". הרי אתה נשמע כמו איש ימין ואיש ארץ ישראל השלמה. אצטט קטע שאמרת בתכניתך ברדיו לאחר הפרעות בעמונה: "‏ חשבתי ‏מה היה קורה לחלוצי חניתה מיישובי חומה ומגדל שקמו בעצם ימי מהומות הדמים של 36, 39, ובאזור הררי פרוע, רחוק מכל יישוב עברי ‏וכנגד הממסד של אז שהתנגד לצעדם, ‏הקימו להם את ביתם ‏והפכו לסמל לגבורה ולהעזה ציונית וחלוצית. ‏מה היה קורה להם לו שמעו, לו ידעו בבית נצחם, שממשיכיהם, ‏כן ממשיכיהם של שנת 06, ‏מפונים על ידי צבא ומשטרה כחול לבן בפקודת המדינה?"

"היום אין ימין ושמאל בישראל, אלא שמירה על האינטרס של ישראל. אישית, הייתי שמח לו כל ארץ ישראל הייתה מיושבת לחלוטין. אבל מעשית, אני לא בעד לעצבן את העולם. הרי איננו חיים לבד, ופסו מן הארץ האמירות 'או"ם שמום' כי אנחנו תלויים במדינות אחרות. אם ננסה ליישב את הכול נגרום לכך שגם התנחלויות קיימות יֵרדו מעל פני האדמה. היום מדברים על גושי התיישבות ולא על חלוקה ממש. גם בירושלים מדברים על כך ששכונות סביבה יהיו בגבולות המדינה הפלשתינית. אני מאמין שאם תהיה מדינה דו-לאומית – מיד נעלם".

אתה מסכים עם ההחלטה של ביבי להקפיא את הבנייה בהתנחלויות?

"אי אפשר להקפיא התנחלויות כשם שאי אפשר להקפיא חיים. אם יש ילד בגיל 3 – אי אפשר להגיד לו להפסיק לגדול כי מקפאים אותו לכמה חודשים. מה גם שהמדינה היא זו ששלחה את המתנחלים לגור שם. אני מצר על כך שבעבר 'התנחלות' הייתה מילה מכובדת, ואילו היום הפכו אותה למשהו רע ובזוי".

באותה תכנית שלך אמרת: "‏בסופו של סיפור, ‏מי שכאן יהיה בארץ לאורך ימים ושנים לא יהיו אותם 60% (שלא מתעניינים במה שקורה בפוליטיקה ומאשימים את המתנחלים – י"נ) אלא דווקא 'פורעי החוק' מעמונה וקטיף, ‏כי הם נשבעו בברית עולם של עם עולם לארץ הזאת". הרבה מאותם 'פורעים' יסרבו פקודה ביום פקודה.

"סרבנות היא מכת מחץ לצה"ל ולעם. סירוב פקודה הוא ערובה לאנרכיה טוטלית, ואם כל אחד יחליט מה כן ומה לא – מהר מאוד נהיה בצרות גדולות. מנגד, אני חושב שצה"ל לא צריך להתעקש אלא לגלות רגישות. הרי צה"ל גדול ורחב, והוא בהחלט יכול וצריך לסייע בידי חיילים שחיים בדילמה, ובעיקר אם הם מטובי לוחמינו, ולא לשלוח אותם לדברים שמבחינתם הם דברים נוראים, כמו לפנות אחים. וכאן מדובר באחים בפועל ולא במליצה".

אתה מסכים עם החלטת ברק להוציא את ישיבת הר ברכה מן ההסדר?

"כאדם מסורתי, נכד לרב המקובל הרב יצחק גאון מישיבת המקובלים 'בית אל', אני חושב שצה"ל היה מוכרח להוציא את ישיבת הר ברכה מההסדר. צה"ל לא יכול להתקפל כשמדובר בסירוב פקודה. ואני משוכנע שהמהלך של ברק לא יפגע לא במוטיבציה של איש מתלמיד ישיבת הר ברכה ולא באהבת הארץ שיש לתלמידים שם".

מהי עמדתך בעניין גלעד שליט?

"לו הייתי אבא שלו – הייתי נלחם על בני. לו הייתי ראש הממשלה – הייתי מביט במכלול ומבין שיש כאן פתח לעוד חטיפות ופתח להרג יהודים בידי אסירים שנשחרר. ההפגנות בעד שחרור שליט וכל הסרטים בטלוויזיה והדיבורים ברדיו בעדו הם דבר נורא. הם לא גרמו למקבלי ההחלטות לפעול ביתר שאת למען שחרור גלעד, כי אנשים אלה בכל מקרה עשו ככל יכולתם, אלא הם כן גרמו לכך שחמאס יודע כמה אנו משתוקקים לגלעד, וחמאס יודע לנצל את זה".

דיברת על חלקה של התקשורת בעיצוב דעת קהל. היום המצב הוא שיש שיטת זיכיונות ולא רישיונות, ותחומי האקטואליה והמוזיקה נשלטים בידי שתי תחנות רדיו. האם נכון לעודד מגמה של חופש השידור וריבוי תחנות כדי להגדיל את הפלורליזם התקשורתי?

"אני בעד שכל אחד יפתח לעצמו רדיו וישמיע את דברו, וזה הפלורליזם האמיתי. מי שיהיו לו שומעים – יצליח, ומי שלא – ייפול וינשור".

אחת הטענות נגד שיטת הרישיונות היא שאם כל אחד יפתח רדיו לעצמו לא יהיה פיקוח כמו היום ותהיה זילות של התכנים.

"היום המצב הוא שיש רגולציה ויש פיקוח, ותסתכל על התכנים. אז מה שווה כל הפיקוח הזה?"

כוכב לא נולד

בתור מי ששירת בלהקת הנח"ל, היה חבר בלהקת 'התרנגולים' וב'שלישיית גשר הירקון', זכה במקומות הראשונים בפסטיבל הזמר והפזמון תשכ"ט, חתן פרס ישראל לזמר עברי, ובתור מי שמאחוריו כ-20 אלבומים ועוד כ-20 אוספים – לגאון יש כמה דברים מעניינים לומר בנושא כוכב נולד, המוזיקה היהודית והמזרחית, ש"ס וגלגלצ.

אתה חושב שכוכב נולד מעודדת את תעשיית המוזיקה?

"אם רוצים לעזור למוזיקה – שיעשו פסטיבלי זמר. יש בי רתיעה גדולה ממה שקורה לאמנים בתכנית הזו. בן לילה הם מגיעים לאור הזרקורים, ולאחר שחולפות 15 דקות התהילה – לא נשאר דבר והם לא יודעים איך להתמודד עם המצב. בשביל להצליח צריך תשתית רחבה ושנים רבות של עבודה מאומצת".

בזמן האחרון אנו עדים למוזיקה יהודית. זו תופעה חולפת או מגמה שתישאר כאן שנים רבות?

"לדעתי זה טרנד של חיפוש דרך, ובסוף הוא ייעלם. בכלל, אני נגד חלוקות כאלה. כל עוד מדובר במוזיקה שנוצרה כאן, על ידי ישראלים – מדובר במוזיקה ישראלית. ומוזיקה ישראלית צריכה להכיל את כל הגוונים והצבעים, כולל מה שמכנים 'מוזיקה מזרחית'. אני כן מתנגד למוזיקה זרה שמלבישים לה מילים עבריות, כמו שלוקחים לחן יווני או תורכי ומוסיפים לו מילים עבריות. מה גם שבדרך כלל אנשים שלא יודעים עברית כותבים מילים נוראיות – עשרים פעמים 'יפיופה', 'נשמה שלי', 'יצאת לי מהלב ונכנסת לי ללב'. זו לא שירה מזרחית ולא מוזיקה מזרחית. זה קשקוש ורמה ירודה. מה שמפחיד אותי הוא שאנשים מאזינים למוזיקה כזאת בלי לקבל צמרמורת".

אם כבר הזכרת מוזיקה מזרחית, מה דעתך על ש"ס? היא טובה למזרחים או שהיא רק מנציחה את המצוקה?

"ש"ס כן עוזרת וטובה כי היא מעלה נושאים שמפלגות אחרות לא העלו מעולם, כמו מצוקה ורווחה. סוף-סוף יש מפלגה שבאמת דואגת וחושבת רק על האנשים שהכניסו אותה לכנסת. אבל כמו כל דבר – יש בה צד שלילי. כשם שבעבר היתה בגל"צ משבצת למוזיקה מזרחית, ובכך הנציחו את המשבצת של 'המוזיקה האחרת', כך גם בש"ס יש מין גטו, גדר וחיץ ואין מכלול של עם".

גלגלצ והפלייליסט – הם כן מייצגים את מכלול העם?

"מדובר בקבוצת ילדים שמשמיעה את טעמה ואין כל קשר בינה לבין מה שהציבור רוצה".

עומד מאחורי כל שיר


הציבור רוצה את יהורם גאון. ככה, לכל הפחות, לפי התגובות שהוא מקבל ברחוב ולפי התגובות שאני קיבלתי מאנשים שיַדעו שאני עתיד לראיין את גאון. ואין זה פלא. לגאון עבר ישראלי שורשי עשיר. גאון, החוגג בימים אלו יום הולדת 70 לצד 50 שנות יצירה, נולד בשנת ת"ש (1939 למניינם) וגדל בירושלים, והוא נצר לכמה דורות שנולדו שם. הוא למד ב'בית הכרם' בירושלים; ושיחק בסרטים ישראליים, כגון 'מבצע יונתן', 'אני ירושלמי', 'קזבלן', 'כביש ללא מוצא', וב'מדורת השבט'. בטלוויזיה שיחק ב'קרובים קרובים', 'בלש בירושלים', 'מר מאני', 'חצי המנשה', 'גם להם מגיע', והגיש את 'שישי בגאון' בערוץ 1, ואת 'ערב טוב ישראל' בערוץ 2.

מזל טוב! איך אתה מסכם 50 שנות יצירה ומה אתה מאחל לעצמך?

"אני מסתכל על התקופה הזו בסיפוק עצום. אין דבר אחד שהייתי עושה אחרת. אני עומד בגאווה מאחורי כל סרט, כל שיר, כל בית בשיר וכל שורה. זכיתי בכך שפונקתי בידי האנשים שבפניהם הופעתי, ועל כך אני מוקיר תודה. 50 השנים הללו היו מסע של עונג, ואני מאחל לעצמי עוד 50 שנות יצירה כאלה".

ולכל מי שמתגעגע, תכניתו של גאון תשוב ללוח השידורים של רשת ב' בעוד כחודשיים ולא צפויים בה שינויים מרעישים.

גאון: "כיוון שאני נוסע לכמה קונצרטים בחו"ל, התכנית תעלה בסוף פברואר. יוסי בנאי אמר פעם 'אם מאה שנה משהו עומד – למה להזיז?' כלומר הפורמט של התכנית עובד כבר 13 שנה ואני מקבל תגובות חיוביות אז אין לי סיבה לשנות משהו. ומתגובות שאני מקבל מאנשים הבנתי שבתכנית הפכתי להיות קולו ומחשבתו של הישראלי הממוצע. אומרים לי 'אמרת בדיוק מה שרציתי להגיד', והתכנית שלי נועדה בדיוק לזה: להיות לפה לאנשים רבים. בתכנית שלי אין ימין ואין שמאל אלא היגיון בהתאם לנסיבות. למשל, כששרפו את המסגד – הייתי מדבר במילים חריפות נגד מי שעשה את זה, בהנחה שאלה אכן יהודים ולא פרובוקציה מקומית, והיו דברים מעולם. בה במידה בהינתקות דיברתי במילים חריפות נגד העוול הזה".

כוותיק ברשות השידור, מדוע הרשות מקרטעת?

"פעם אחת צפיתי בערוץ הראשון בשעה שלוש בלילה. ראיתי ששידרו את אחת ההופעות שלי, אבל לא היה צליל. כשצלצלתי לברר מדוע לא יכול לשבת אדם אחד כל הלילה בחדר הבקרה של הערוץ ורק לוודא שהכול בסדר, ושאם יש תקלה בצליל שפשוט ילחץ על הכפתור שמפעיל את הצליל – התברר לי שאין דבר כזה 'אדם אחד'. יש צוות עובדים. יש ראש צוות, יש הסגן שלו, ועוד כמה אנשים. במשך השנים, בשל המצוקה ומתוך זה שלא היו לעובדים שעות מסודרות ולא התחשבו בהם, ועד העובדים השכיל להגן על עצמו ולרפד את עצמו בכל מיני הטבות שיגנו עליהם מפני עוולות. לכן היום אי אפשר לצלם חדשות בלי צוות שלם ודבר כזה עולה הרבה כסף. וכעת, כחלק מההבראה, המצב לא ברור: האם עדיף לפטר את כולם או להשאיר אותם? אם מפטרים אולי ההפסדים יהיו גדולים יותר ואי אפשר יהיה לעמוד בפיצויים הגדולים, וכבר עדיף להשאיר אותם אפילו שהכול מקרטע".

מוטי שקלאר, מנכ"ל הרשות, עמל על רפורמה. אתה חושב שהוא יצליח?

"העובדה שאנשים טובים ומוכשרים מנסים שנים רבות לחולל רפורמה ולא מצליחים – אומרת דרשני. זה אומר שצריך פתרון קיצוני. אולי החלטת ממשלה לסגור את הרשות ולהתחיל את הכול מההתחלה. גביש (משה, לשעבר יו"ר הרשות – י"נ) היה איש חזק והוא לא הצליח לחולל רפורמה. גם שקלאר איש חזק, אבל אני סקפטי אם יצליח. הרשות היתה צריכה להיות ה-BBC של ישראל. בגלל תשלום האגרה יש אפשרות לשדר בלי שיקולי רייטינג, ולתת לצופים קונצרט, הצגה, מחול, להציג פרשיות עלומות ותכנים שיזכירו לצופה למה אנחנו פה בישראל".

בימים אלו מתבצעת רפורמה גם בטלוויזיה החינוכית, שבה משודרת כעת תכניתו החדשה של גאון – 'גאון של אבא'. בתכנית גאון מראיין ילדים לשיחות, לצד מערכונים מצחיקים וחינוכיים עם תשבי התיש (דור ציגנבוים) ושירים מאת שלומית כהן-אסיף. התכנית מיועדת לכל המשפחה, בדגש על קהל הילדים בגילים 7 עד 11. התכנית זוכה לרייטינג גבוה, יחסית למשבצת השידור – ראשון עד חמישי, 14:00 בערוץ 2; 15:00 בערוץ 1 ובחינוכית 23.

גאון מקווה שתהיה עונה שנייה, אפילו שדיבורים על סגירת החינוכית מדאיגים את אנשי הערוץ הנאלצים לעמוד בפני רפורמות וקיצוצים.

"אסור לסגור את החינוכית והיא בהחלט רלוונטית, והתכנית 'גאון של אבא' היא ההוכחה החותכת לכך. בכל דבר מסחרי יש חשש לרדידות, ואילו הטלוויזיה החינוכית לא פועלת ככה ואינה פוזלת למסחור. מוכרח שתהיה טלוויזיה שאינה נתוני לחסדי המולך שנקרא 'רייטינג' ואינה מתכווננת לפיו. טלוויזיה שתציג תרבות נטו, והכול ברמה גבוהה. על 'גאון של אבא' ישבנו עם היועצת החינוכית גאולה אלמוג, בחרנו תכנים שיהיו רק חינוכיים. גם בצילומי המערכונים היה לנו יועץ לשון צמוד, נראֶה לי שקראו לו ירעם נתניהו, שדאג בשבע עיניים שתהיה הקפדה על השפה ועל התקינות של העברית".

תודה, חסכת לי את הגילוי הנאות. החיבור עם הילדים והשפה שלהם היה לך טבעי?

"בהתחלה היה לי קשה מאוד. לקח לי זמן להבין שאני לא נמצא על תקן המראיין, אלא אני רק מכשיר והבמה שלהם. אצל מבוגרים המראיין מביא את עצמו, מראה כמה שהוא חכם, כמה שהוא יודע 'להיכנס' במרואיין. אבל כאן הכללים אחרים. אצל ילדים צריך למצוא את התדר הנכון, וָלא – הם נסגרים. הם מרגישים שאתה מדבר אליהם כמו פטרון או כמו מורה. צריך לתת להם תחושה שכשאתה שואל אותם שאלה אתה באמת שואל כאילו שאתה לא יודע את התשובה. וברגע שמצאתי את התדר – השיחה זרמה והילדים נפתחו".

מה לדעתך מייחד את התכנית הזאת משאר התכניות המיועדות לילדים והמשודרות בערוצים אחרים?

"נוסף על נושאים כמו אבדות ומציאות, חברות, אהבה, זו התכנית היחידה שעוסקת גם בנושאים שלא עוסקים בהם בתכניות ילדים אחרות, כגון בנושא מלחמה, זיכרון. אלה נושאים שגם מבוגרים מתמודדים עמם, ואני לא משוכנע שמבוגרים אומרים דברים חכמים כמו דברים שילדים אומרים בתום שלהם".







מצאתם טעות בכתבה? דווחו לנו