אנדרטה לל"ה בקיבוץ נתיב הל"ה
אנדרטה לל"ה בקיבוץ נתיב הל"הויקיפדיה

בלילה שבין חמישי לשישי קיימו כשלושים איש מגיל 9 ועד 70 את מה שהפך למסורת שנתית – צעידה במסלול הליכתם של אנשי מחלקת הל"ה בפיקודו של דני מס, המחלקה שלמעט שלושה מאנשיה נהרגה כולה בידי ערבים תושבי הכפרים ג'בע וצוריף.

ביומן ערוץ 7 שוחח אחיינו של דני מס, אורן, שהוביל את הצעידה ביום חמישי האחרון על האירוע ועל הלבטים שליוו את המסע המקורי של דודו.

"יצאנו למסע בשעה אחת ושלוש דקות שזו הייתה השעה המדויקת שבה נפרדו אנשי המחלקה משלושת החברים שעזבו אותם. כך אנחנו יודעים מעדותו של אורי גביש, אחד מהשלושה שנותרו. היציאה ביום חמישי הייתה בדיוק בשעה הזו. כיוונו לצאת בשעה המדוייקת ובמקום הנכון", אומר אורן מס.

במהלך מסע השחזור עצר אורן את הצועדים עמו בתחנות שונות ובכל אחת מהם קיים עימם מעין דיון קצר על הלבטים שהעסיקו את דודו, דני מס, במהלך הצעידה. "ההתלבטות הראשונה הייתה מיד כשיצאו. לשניים מהם לא היה נשק, מה עושים איתם? לאחר מכן הייתה בעיה של השעה המאוחרת. הם היו אמורים לצאת בשבע אבל בגלל עיכוב של המשאית יצאו רק באחת עשרה. לאחר מכן אחד נקע את הרגע. מה עושים איתו? לוקחים אותו? מחזירים אותו? ואם מחזירים אותו, איך מחזירים? הייתה גם התלבטות בציר התנועה האם דרך נחל גדור או דרך נחל עציונה?".

מס מדגיש כי את מסע תחנות ההתלבטות הזה עשה מספר פעמים בעבר, בין השאר גם עם קצינים בצה"ל, ובפני כולם הציג את הנתונים כפי שהם בשטח וכפי שהם ידועים בעקבות תחקירים וב"תשעים וחמישה אחוזים מהתשובות אמרו המשתתפים תשובות דומות לאלה של דני". מס מדגיש את הדברים בעיקר לנוכח מה שהוא מגדיר כ"הרב לעז" שהוטח בהחלטותיו המבצעיות של דודו המנוח שבחר לצאת למסע המסוכן למרות ספקות רבים.

בדבריו פורך מס את מיתוס הזקן הערבי שהושאר על ידי לוחמי המחלקה לנפשו והוא היה זה שדיווח לכפריים על הקבוצה היהודית שמתקדמת סמוך לכפרם אל גוש עציון הנצור.

לדבריו של מס מדובר אמנם במיתוס חשוב ובעל מסר חשוב אך ככל הנראה מיתוס שלא היה. את דבריו הוא מוכיח במספר הוכחות, אך מציין בראשית התייחסותו לפרשה את הסיבה שהובילה להולדתו של המיתוס. הוא מזכיר אירוע בו נחקקה דמותו של דני מס כאדם בעל לב רחום. היה זה בעת משימה לפיצוץ מבנה בשרונה, שם, לאחר שהונח חומר הנפץ ביטל מס את המבצע כולו כי שמע קול בכי תינוק מהמבנה. כמו כן הוא מזכיר את הידיעה שקיבל רפאל בן ארויה, אחראי הביטחון של הר טוב, ידיעה שהתקבלה מערבי שסיפר על ערבי זקן, רועה מהכפר צוריף, שראה את הל"ה ודיבר איתם.

למרות נתונים אלה קובע אורן מס כי אמנם אותו ערבי אמין על בן ארויה אך דיווחיו אינם תואמים את סדר האירועים והשתלשלותם בשטח, כפי שהוא עצמו בחן אותם מספר פעמים. הוא מדגיש שבמסעות השחזור שביצע למסע ההוא הקפיד לשמור על קצב הליכה דומה לזה של הל"ה ומגיע לנקודה בשעה 4 לפנות בוקר כאשר אור ראשון, מועד הקרב, הוא רק בשעה חמש וחצי לערך.

לטעמו נקודת האמת היחידה שניתן לשער שהייתה במיתוס היא היות רועה ערבי בסמוך לכפר, אך ככל הנראה את הדיווח על הל"ה קיבל מנשים מקוששות שהיו במרחק מה מהמקום והן שהעבירו לו את הדיווח. "המחקר האחרון של יוחנן בן יעקב מכפר עציון מלמד שהיו נשים מקוששות עצים שראו את הל"ה בנחל הולכים לכיוון צוריף. הן דיווחו לקשיש הערבי שהיה בכניסה לכפר", אומר מס.

מס מדגיש בדבריו ש"אם זה היה נכון הייתי רואה בזה עלבון לאנשי הל"ה שהיו בעצם אנשי סיירת והנה הרועה שהשאירו מאחור, עם עדר או בלעדיו, משיג אותם ומעביר את הידיעה".

בנוסף הוא מספר: "הייתי במקום הזה עשרות פעמים, בחמש בבוקר אין שם שום עדר".

מס מדגיש בדבריו שלסיפור הל"ה יש מסרים וערכים רבים אחרים כ"דבקות במשימה, לא לסגת למרות שהייתה דרך. ערך הגבורה בקרב. זכור סיפורו של הלוחם האחרון שנותר ונלחם תוך השלכת אבנים".

את דבריו חותם אורן מס במסר אישי שהוא מבקש להעביר: "הקרב היה פייר-פייט. לאלה ולאלה היה נשק ולצערנו הערבים ניצחו, גם זה קורה. אבל ידוע שאחרי שהם ניצחו כל הגופות חוללו, ויש לי תמונות המעידות על כך, כולל אחד, שלא אומר את שמו מחשש לכבודו, שראשו נכרת... כלומר הקרב היה הוגן אבל הטיפול בגופות לא והחשבון עם אנשי ג'בע וצוריף לא נסגר, וכמו שהערבים יודעים 'כל כאלב ביג'י יומו' ".