שופטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה, ברכה בר זיו, גזרה מאסרים בפועל על שלושת הערבים מכפר ראמה, שהורשעו בפרשת שוד הבנק הערבי הישראלי בכפר ראמה. השלושה הורשעו בעבירות קשירת קשר לביצוע פשע, שוד, החזקת ונשיאת נשק (שתי עבירות) , תקיפה בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט (מספר עבירות). אחד מהם אף נאשם גם בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות לאחר שירה בשומר.
בכתב האישום נכתב כי השלושה יצאו ברכב השכור לעבר הבנק כשהם נושאים באקדח, באקדח צעצוע וכאשר הם רעולי פנים ועל ידיהם כפפות.
בהגיעם לבנק היכו הנאשמים את שומר הבנק בראשו, גנבו ממנו את האקדח שנשא, ביחד עם המחסנית והכדורים ונכנסו לבנק כשהם מחזיקים באקדח, באקדח השומר ובאקדח הצעצוע על מנת לאיים על הנוכחים בבנק ולהפחידם. אח"כ נכנס האחר ביחד עם הנאשם השני לאזור הקופות וגנבו משם 6,440 ₪. הנאשם הראשון והאחר הנוסף עמדו באותה עת סמוך לדלת הכניסה. במהלך האמור, ירו הארבעה מספר יריות באוויר על מנת להפחיד את הנוכחים . במהלך השוד שמר האחר קשר טלפוני רצוף עם הנאשם השלישי על מנת לוודא שאין כוחות בטחון שעשויים לסכל את ביצוע השוד.
במהלך היציאה מהבנק ירה הנאשם הראשון בשומר הבנק באמצעות האקדח שברשותו וגרם לו שבר מרוסק בירך ימין והנאשמים והאחרים נמלטו לישוב שזור ושם זרקו את הבגדים שלבשו ואת התיק וחלקו ביניהם את השלל.
השופטת בר זיו ציינה כי כל הנאשמים הורשעו , בין היתר, בעבירה של "שוד חמור" שהינו "שוד סתם" המתבצע "בנסיבות מחמירות" וכי בנסיבות המקרה ועפ"י דרישות החוק אין מקום לטענת הסניגורים לפיהם אין לקחת בחשבון בנסיבותיהם של הנאשמים מס' 2 ו- 3 את העובדה שלא היו מזויינים ו/או לא ירו בשומר. שכן הביטוי "היה בחבורה" המופיע בחוק אינו דורש מעשים בצוותא אלא רק "חבירה" בצוותא לביצוע העבירה והוא אפילו לא דורש נוכחות פיזית במקום ביצוע העבירה.
השופטת הבהירה כי הירייה על השומר, על ידי הנאשם הראשןו הינה בנוסף ובמצטבר לחומרת עבירת השוד בו נטל חלק , כאשר בנוסף לעבירת השוד עבר עבירה כה חמורה של חבלה מחמירה בנסיבות מחמירות, מחייבת ליתן למעשיו ביטוי הולם ולהחמרת עונשו מעבר לזה שהוטל על חבריו.
עוד הוסיפה השופטת בר זיו כי קוממה אותה במיוחד טענת סניגורו של הנאשם הראשון לפיה נסיבות השוד גרמו לו לחץ ולכן ירה על השומר במהלך ההימלטות מהבנק. מוטב היה אילו טענה זו לא היתה נטענת, מה עוד שנטענה מפי סניגור הממונה מטעם הסניגוריה הציבורית. הטענה יוצרת בפני הנאשם את הרושם שהוא דווקא "הקורבן" הראוי לרחמי בית המשפט , שלחץ השוד גרם לו ללחוץ על ההדק, וברי כי לא יהיה מסוגל להבין מדוע הוא נענש על מעשה שנעשה בלחץ שכזה. מכאן ועד הפניית אצבע מאשימה לתביעה ולבית המשפט, שאינם מתחשבים בו, קצרה הדרך.