בישוב משכיות שבבקעת הירדן החליטו לשים קץ לתופעת ההשתלטות הבדואית והערבית על אדמות מדינה והחלו מאבק נקודתי, קטן לכאורה, נגד מאהל בדואי שהוצב בצומת הכניסה לישובם. בעיתון 'הארץ' תואר המקום ככזה ששייך זה שנים רבות למשפחה הבדואית, אך עד כה כל מסמך המוכיח זאת לא נראה בשטח. בראיון ליומן ערוץ 7 מספר יוסי חזות, מזכיר הישוב, על המאבק שהתרחש לפני ימים אחדים ובו הקימו גם אנשי הישוב מאהל מקביל, מהלך שהוביל לפינוי שני המאהלים גם יחד.
את סיפור האירוע בצומת משכיות פותח חזות באיזכור המצב הקבוע באזור ובאזורים מקבילים בנגב ובמקומות אחרים. "בכל מקום יש השתלטות בדואית ערבית על אדמות מדינה ולא עושים שום דבר נגד זה, וגם כשמנסים לפעול ולעתור לבית המשפט הוא משריש את התופעה. לאזור שלנו מגיעות באופן רציף משפחות מטובאס ומשכם ומתמקמות במקום".
חזות מספר כי עם הגעת אחת המשפחות לצומת משכיות הוחלט לעשות מעשה ולאחר פניות חוזרות ונשנות לרשויות, פניות שלא נענו בתגובה הוחלט לנצל את היות הפלישה החדשה "פלישה טריה", כהגדרתו, ולפעול במהלך מיידי.
בדבריו מדגיש חזות כי בעוד ב'הארץ' הגדירה הכתבת עמירה הס את הנוכחות הבדואית במקום ככזו שקיימת זה עשרות שנים הרי שמדובר בנוכחות בת יום וחצי אם לא פחות מכך. "אולי בטובאס הם היו ארבעים שנה, אבל בצומת משכיות הם בקושי יום וחצי", הוא אומר.
חזות מוסיף ומציין כי עם קבלת ההחלטה לרדת לצומת ולהקים בה מאהל נגדי הוחלט שלא לנקוט באלימות שתשמש אך ורק לרעתם, וכן להבהיר כי אם יוצג להם אישור כלשהו המוכיח שמדובר באדמות השייכות למשפחה הבדואית הרי שהם יעזבו מיידית את המקום. את דרישתם זו הציגו בפני אנשי מנהלת התיאום והקישור שהגיעו למקום עם הקמת המאהל היהודי, אנשי המנהלת ניסו לתווך בין הצדדים אך לא שבו עם מסמך כלשהו המוכיח את הטענה הבדואית.
"הקמנו את המאהל במרחק חמישה מטרים מהם. איש משטרה שהגיע למקום אמר לנו שנעזוב את העניין כי זה ממילא לא יעזור לנו. התעקשנו ואמרנו שכאשר הם לא יהיו גם אנחנו לא נהיה שם. התשובה שקיבלנו מנציגי הרשויות הייתה שאנחנו היהודים מפונקים ונרד מהר מהעניין".
שלוש המשפחות היהודיות ומספר תומכים מהישוב ומישובי הסביבה נותרו במקום כמה ימים וביום הרביעי נאספו למקום כמאתיים ערבים בראשותו של מושל טובאס. חזות מדגיש שבמשך כל השהות המקבילה באוהלים לא נקטה משפחת הבדואים באלימות כלשהי, אך כשהגיעו התומכים ביום הרביעי השתנו פני התמונה לבלי הכר. "הגיעה שיירה עצומה עם דגלי אש"ף ודגלי ארגונים נוספים. כשהגיעה התקשורת האירופית והפלשתינית הם עלו על המאהל שלנו עם ברזלים ומוטות וניסו לפרק אותו למרות היינו עם נשק".
חזות מתאר את המפגש האלים בו הוכה גם הוא עצמו. "הם הגיעו עם מקלות ואבנים. אחד ניסה לחנוק אותי, אחר קיבל פנס בעין. זה נמשך עד שסיור של חיילים שהגיע למקום דרך נשק. רק אז הסתיים האירוע".
"התחושה ברגעים האלה היא לא של פחד אלא של תסכול. אין זמן לפחד, אבל כשאתה רואה חייל שאומר לערבי זוז אחורה והוא עונה לו לא רוצה, החייל דורך נשק והערבי אומר לו בהתגרות 'תירה לי בראש, מה תעשה לי?' זה מתסכל. אנחנו ריבונים במדינה הזו או לא? או שאולי אנשים אחרים ריבונים כאן?", הוא שואל.
כאמור בסופה של הפרשה, לאחר חמישה ימי מחאה הגיעו למקום כוחות האכיפה ופירקו את צמד המאחזים. האם המאבק הנקודתי היה משתלם גם לנוכח הנוכחות המאסיבית והנמשכת של בדואים באזור? חזות משוכנע שכן. "הרווחנו שאנשים בבקעה מרימים ראש. יש המון הדים לאירוע. אנשים סוף סוף מבינים שאפשר לעשות משהו גם אם יש לזה מחיר. בישובים מסביב התחילו לחשוב שאולי כל ישוב יטפל בבדואים שלו. הרמנו פה רוח וזה מה שחשוב. בכל מיני מקומות התחילו להגיד שיש גם משוגעים. אנחנו אולי לא מספיק משוגעים אבל עשינו צעד אחד ונתקדם עוד הלאה..."