"יום חגה של ירושלים הפך לחג סקטוראילי בעיקרו. קשה שלא לתהות, אם מעגל הרוקדים המצומצם אינו אלא עדות לצניחה כואבת 'במניותיה' של ירושלים, בקרב כלל הציבור והחברה בישראל. ירושלים כיום אינה משמשת מוקד הזדהות כלל ישראלי. ירושלים כבר אינה מהווה מקור השראה עבור כלל הציבור. אני חושש שאנו מצויים בעידן פוסט ירושלמי." כך אומר היום (ד') יושב ראש הכנסת, ראובן (רובי) ריבלין, בנאומו במליאה בפתח דיון מיוחד לרגל יום ירושלים.
ריבלין הוסיף: "אהבתנו לירושלים נותרה במידה רבה אהבה גלותית וחולמנית לירושלים של מעלה. נדמה, שלאחר המפץ הגדול בשנת 1967, בתוך ההתרגשות ובציפייה שהתנקזו בנו משך אלפיים שנות גלות, שכחנו את ירושלים של מטה. חטאנו לירושלים -בהתמכרות להתפייטות מליצית אודותיה, בגעגועים מתמשכים לאיזו 'ציון' רחוקה, בעוד ציון היא מציאות חיה ובועטת, כאן ועכשיו."
"חטאנו לירושלים בדיונים ללא קץ אודות גבולותיה וקווי המתאר שלה - ובמיעוט דיונים אודות תוכן וחזון עכשוויים. חטאנו לה בכתיבת המחאות שמעולם לא פדינו, נוסח "העיר שחוברה לה יחדיו"- שגם 43 שנים אחרי, לא חוברה ולא יחדיו. המחאות נוסח: "ירושלים בירתה הנצחית של מדינת ישראל" ש- 43 שנים אחרי, ספק אם היא באמת בירתה בהווה".
יו"ר הכנסת הזהיר, כי ירושלים לא תוכל להוסיף ולהוות מוקד הזדהות רלוונטי, כאשר לא מתקיים בירור מעמיק ויסודי אודות תפקידה ואופייה כבירה בעת הזו. "כיצד יכולה ירושלים להיות מקור השראה לכולם, בעוד היא סובלת מאפליה חמורה בין המגזר הערבי למגזר היהודי? כאשר היא סובלת מחוסר אינטגרציה בין מגזרים? מעוני, ומהיעדר מרקם כלכלי בריא?", תהה.
לדבריו, "ירושלים אינה זקוקה לנביאי זעם הממהרים להכריז על חורבנה, וגם לא לנביאים סהרוריים המהלכים ברחובותיה; היא זקוקה למי שיכולים לבנות בהגשר בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה, כעיר המכבדת קודם כל את החיים בה, עיר שבה המלים הופכות לתכנית פעולה, עיר שבה חזון ומציאות נפגשים".
ריבלין שיבח את מלאכת הבניה האינטנסיבית הניכרת בעיר, קרא להגדיר את בנייתה כמשימה לאומית ולשלב כוחות ואמונות בין ימין ושמאל, ערבים ויהודים, כדי שירושלים תהיה הלכה למעשה בירתם של הישראלים כולם.
ריבלין הוסיף: "אהבתנו לירושלים נותרה במידה רבה אהבה גלותית וחולמנית לירושלים של מעלה. נדמה, שלאחר המפץ הגדול בשנת 1967, בתוך ההתרגשות ובציפייה שהתנקזו בנו משך אלפיים שנות גלות, שכחנו את ירושלים של מטה. חטאנו לירושלים -בהתמכרות להתפייטות מליצית אודותיה, בגעגועים מתמשכים לאיזו 'ציון' רחוקה, בעוד ציון היא מציאות חיה ובועטת, כאן ועכשיו."
"חטאנו לירושלים בדיונים ללא קץ אודות גבולותיה וקווי המתאר שלה - ובמיעוט דיונים אודות תוכן וחזון עכשוויים. חטאנו לה בכתיבת המחאות שמעולם לא פדינו, נוסח "העיר שחוברה לה יחדיו"- שגם 43 שנים אחרי, לא חוברה ולא יחדיו. המחאות נוסח: "ירושלים בירתה הנצחית של מדינת ישראל" ש- 43 שנים אחרי, ספק אם היא באמת בירתה בהווה".
יו"ר הכנסת הזהיר, כי ירושלים לא תוכל להוסיף ולהוות מוקד הזדהות רלוונטי, כאשר לא מתקיים בירור מעמיק ויסודי אודות תפקידה ואופייה כבירה בעת הזו. "כיצד יכולה ירושלים להיות מקור השראה לכולם, בעוד היא סובלת מאפליה חמורה בין המגזר הערבי למגזר היהודי? כאשר היא סובלת מחוסר אינטגרציה בין מגזרים? מעוני, ומהיעדר מרקם כלכלי בריא?", תהה.
לדבריו, "ירושלים אינה זקוקה לנביאי זעם הממהרים להכריז על חורבנה, וגם לא לנביאים סהרוריים המהלכים ברחובותיה; היא זקוקה למי שיכולים לבנות בהגשר בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה, כעיר המכבדת קודם כל את החיים בה, עיר שבה המלים הופכות לתכנית פעולה, עיר שבה חזון ומציאות נפגשים".
ריבלין שיבח את מלאכת הבניה האינטנסיבית הניכרת בעיר, קרא להגדיר את בנייתה כמשימה לאומית ולשלב כוחות ואמונות בין ימין ושמאל, ערבים ויהודים, כדי שירושלים תהיה הלכה למעשה בירתם של הישראלים כולם.