אילולי הנס שקרה לנו, הטור הזה לא היה נכתב. במשקפיים סטטיסטיות הוא תופס את השטח שהיה מוקצה מן הסתם לתיאור עובדתי שגרתי של פיגוע הירי, לתגובות פוליטיות שבלוניות ולהספדים קצרצרים. אפשר גם לנחש מה היתה כוללת הכתבה: מזכירת המדינה הילרי קלינטון גינתה את הפיגוע הקשה בו נרצחו ששת בני המשפחה מעמונה, וקראה לצדדים להפסיק את האלימות ולשוב לשולחן המשא ומתן. הצוות הישראלי לשיחות הקירבה הקפיא את המגעים ל48 שעות במחאה על הפיגוע. נשיא המדינה שמעון פרס אמר שצריך לדבר שלום כאילו אין טרור ולהילחם בטרור כאילו אין שלום. וכו וכו.
אבל יד ההשגחה העליונה גילגלה את הדברים אחרת, וכך אני יכול לשבת ולכתוב את השורות הבאות.
אז כך זה היה: היינו בדרך לשבת במכינה הקדם צבאית בנווה צוף. לאחר הפניה מצומת המשטרה הבריטית התחילו משום מקום להתגלגל לי בראש זכרונות מפיגועי ירי בצירים, ולרגע נזכרתי במשפחות צור, סחיווסחורדר, חטואל, תוך כדי שאני תוהה ביני לביני מה פתאום המחשבות המחלישות הללו מופיעות דווקא עכשיו... כשני קילומטרים מערבית לצומת הגענו לעיקול שבו צריך להאט. פתאום אני שומע יריות מטווח קרוב מאד. צעקתי לאשתי 'יורים עלינו, תתכופפי!' תוך כדי אני סוחט את מצערת הגז בכדי לצאת משטח ההשמדה. אבל אז אני מבחין שההספק של המנוע צנח והוא פשוט לא מגיב, הורדתי הילוך והתחלתי לפמפם על המצערת אבל אני קולט שהמנוע מת. הכדור הראשון פילח את צינור הרדיאטור, חדר דרך הסעפת אל בלוק המנוע, ויצא בפיצוץ דרך עוקת השמן אל האספלט, תוך רגע המנוע התרוקן מהשמן ונדם.
חוסר אונים נוראי. אנחנו בתוך קופסת פח שמתגלגלת לאיטה, המחבלים ממשיכים לירות עלינו בירי מבוקר, כדור בכל שתיים שלוש שניות. ברכב שהפך למלכודת מוות יושבים מלבדי גם אשה וארבעה ילדים מבוהלים שבכל רגע עלולים להיפגע. ממש 'לוז לוז סיטואיישן': לעצור ולהסתער עם אקדח אני לא יכול כי אז הרכב המלא ישאר חשוף במטווח הברווזים, ולברוח גם אי אפשר כי אין מנוע.
שיערתי שהירי מתבצע משלוחת ההר הדרומי לכביש ולכן שברתי לכיוון הנתיב הנגדי בכדי להיצמד על הצלע ולצאת מקו הראיה של הפלסטינים. כשהרכב נעצר יצאתי במהירות, שלפתי את הילדים וזרקתי אותם אל השיחים הצמודים לצלע ההר. הקטנה התחילה לצעוק 'אמא' ורצה למרכז הכביש כשאני אחריה, מרים אותה ופשוט זורק אותה אל אחותה. רק אז התפניתי לדרוך את האקדח ולחפש את המחבלים. שיערתי שהם מצמצמים טווח בכדי לוודא הריגה ולכן התחלתי להתקדם לכיוונם בכדי שלא לאפשר להם להגיע אל המשפחה, כשאני מנסה לחשוב איך בדיוק לנהל קרב אפקטיבי עם עשרה כדורים באקדח גלוק 26 קטן... משלא זיהיתי אותם החלטתי לעצור את הרכב הראשון שיעבור, להעלות את המשפחה ולהוציא אותה במהירות משטח האש. שני רכבים פלסטינים שניסיתי לעצור פשוט נתנו גז והמשיכו בנסיעה תוך שהם כמעט ודורסים אותי. מייד אחריהם הגיע במקרה רבש"צ מאחד הישובים שעזר לי להרחיק את המשפחה. אחריו הגיע סיור של מג"ב שחסם את הכביש והתחיל בסריקות. מבחינתנו בשלב הזה האירוע הסתיים.
זה היה ממש נס גלוי. אני סוקר שוב את מבנה השטח והמרחקים ופשוט לא קולט איך הם לא פגעו. הם עמדו על הכביש מול רכב של שבעה מקומות שמתגלגל לאיטו, ירו כדורים קטלניים ב'בודדת', בצורה מבוקרת, אחד אחרי השני, ופספסו את כולם למעט הכדור ראשון שפגע במנוע.
ברמה האישית זו חוויה לא פשוטה. למרות שאת טבילת האש הראשונה כבר עברתי בזמן השירות הצבאי זה מסוג הדברים שאי אפשר להתרגל אליהם. ר' נחמן מברסלב תיאר פעם את העולם הבא: "כמו שאני עתה בחדר זה, ואחר כך אני יוצא מחדר זה ונכנס לחדר השני וסוגר הדלת אחרי". משהו מהבנאליות המבהילה הזו הופך למוחשי כשאתה מביט למלאך המוות בלבן של העיניים.
הרי הרגעים האלה שבהם אני יושב מול המקלדת יכלו בקלות להיות זמן של הלוויות והספדים קורעי לב (לא עלינו!): על אילת שמסיימת את קורס המאמנים והתחילה לכתוב את הספר החדש שלה, מעין המחוננת שכותבת בכל שבוע את העיתון המשפחתי, עטרה שלמדה סוף סוף לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר, רננה שאוהבת לשיר ומלאכי הקטן שהשבוע התחיל ללכת לבד. כשאני משחזר את יום שישי אני גם חושב לעצמי עד כמה יכול להיות בנאלי היום האחרון של החיים. מה שמזכיר עכשיו שהחיים קצרים ויקרים כל כך, וכמה חשוב לחיות אותם בצורה מלאה ומשמעותית, להיות נוכח ולא לבזבז את האנרגיות על תשוקות ואשליות והבלים.
אבל מעבר לסיפור האישי יש גם את 'הסיפור הגדול'. בדרך כלל אנחנו חיים בעיקר את הסיפור האישי, הסיפור הקטן. עסוקים עד מעל לראש בעבודה ובקריירה, במשפחה, בתביעות הדחופות של החיים. החדשות והפוליטיקה עוברים לנו מעל לראש, לא ממש מטרידים ולא באמת מעניינים. אבל ברקע מתנגן לו תמיד גם הסיפור הגדול, הסיפור של העם היהודי ששב לארצו וכונן בה עצמאות מדינית לאחר אלפיים שנות גלות, וכמו בכל דור ודור עדיין עומדים עליו לכלותו. יש רגעים בחיים שבהם הסיפור הגדול פולש לתוך הסיפור הקטן. אלו רגעים של זמן מרוכז, תמציתי ומזוקק, של תוכן קולקטיבי שמשתלט על המרקע ותובע תשומת לב, דורש התייחסות. אי אפשר באמת לברוח ממנו כי הוא חלק מהחיים שלנו, מההוויה שלנו, מהנרטיב שלנו.
והסיפור הגדול מזכיר את האמת הכואבת שאנחנו מתאמצים כל כך להדחיק: תרבות הג'יהד, הדם והמוות של הפלסטינים יונקת את כוחה מהרפיסות שלנו. הסטטיסטיקה מראה בבירור שבכל פעם שהתחילו שיחות 'שלום' עלתה עקומת המוות והשכול ברחובותינו בשיעור חד. ההזדהות, ההבנה והאמפתיה - שנתפסים בתרבות המערבית כביטויים של קדמה ונאורות - נקלטים בתרבות המוסלמית כהוכחה לחולשה ורפיסות, ומזמינים התפרצות אלימה נוספת. כך הולידה אוסלו את האינתיפדה, וכך הובילו הנסיגה מלבנון וההתנתקות למלחמת לבנון השניה ולהתלקחות ברצועה, וכך לאסוננו מבשלת ממשלת ישראל היום את ההתלקחות הבאה.
קשה להגיד את זה, אבל אני והמשפחה שלי כמעט ונרצחנו בגלל שביבי שולח צוותים ל'שיחות הקרבה'. והאמת היא שגם ביבי יודע את זה. הכתובת מזמן מרוחה על הקיר באותיות אדומות זועקות, אבל אנחנו מעדיפים לטמון את הראש בחול של אשליות מתוקות. לשקוע בפנטזיה על מזרח תיכון חדש שבו הזאבים והכבשים משחקים שש בש ומנגבים חומוס ביחד. אבל המציאות נושכת, מחזירה אותנו אל הקרקע הנוקשה שלה, אל הצינה של הפרטים והדיוק של העובדות. והאמת פשוטה: אנחנו חיים בשכונה רעה, מוקפים באוייבים אמיתיים. ואם לא נתעשת ונעמוד על שלנו לא נוכל לשרוד פה.